Sommaireאהבת ציון
6 min de lecture

פרק ה

ותימן בא במצות אביו אל סתרי הכרמלה, וישמח סתרי לקראתו. ויהי היום וישכימו יחדיו אל הכרמים. השחר הופיע זהרו על הדר הכרמל ובכרמים ירונן וירעָע. הבוצרים והבוצרות פצחו רנה וישירו שירי יין ושירי דודים יחדיו, ותימן בא אל מבחר כרמיו עם שלושת עבדיו ויאמר להם: “שימו לבבכם על כל ענף קשור בגמא לאות כי קדוש הוא, והרימותם את פריו לבד, כי בכורי ראשית הם משפט הכהנים. הנה שם גפן פוריה משלחת בעתק יונקותיה ועל גבעות נטישותיה, תחשוף שפע ברכה לעין רואים, זמורותיה כפופות תחת משא אשכלותיהן, אשר הבשילו ענבים מלאי חֶמֶר, מה נעמו בנוצצם כברקת בזוהר אדמדם חכלילי! שם תאנים ורמונים מלאי עסיס יציצו מבעד לעלים רעננים הסוככים אותם, הן נשקפים המה לי, כמו ישחרוני להובילם שי אל מקום קדוש. אכן למו משפט הבכורים, ליושבים לפני ה' יהיה תירושם ועסיסם. שם נחמד מעשי זית. ישוה הודו על פרי חמדתו, כולו דשן ושמן ומלא יצהר, נִסכּו יערב לאל, המריק ברכתו לאדמתנו”.

ויפן תימן אל הבוצרים ויאמר: השמרו לכם, פן תעוללו! אכלו ענבים כנפשכם, ואל תמנעום מקשי רוח ומרי נפש, אשר יבואו הלום לשכוח ענים ועמלם, אל תגרשום ואל תגערו בם; כי מי יודע מה ילד יום, אולי גם בנינו ובנותינו רעבים וצמאים ילכו לבקש טרף נפשם בשרות ובכרמים לא להם; השאירו למו עוללות, כי הם המכס, אשר נרים לה' השולח ברכתו לנו".

וידי הבוצרים והבוצרות אמונות לעשות מעשיהם. לשונם מלאה רנה ושפתיהם – תרועה. ילדים וילדת מריקים הסלים המלאים אשכולות, אל הכדים, והגברים, נושאי בכתף, ישאוּם אל היקבים. והנה שני יוגבים מדברים. זה יאמר: “שקוי אדום וצח כטל שמים לפני אודם פני קדים”. ורעהו ישיב: משקה מובא בית אלהים, כולו ממתקים ממגד שמש". ולעומתם הדורכים יענו: “הידד! הידד! יין משמח אלהים ואנשים, ממנו ינסך על המזבח, ממנו ישתו ישישים, ישובו לימי עלומיהם, רֵעים – יתעלסו באהבים”.

הגיעה עת הצהרים. ידי הבוצרים והבוצרות עיפו, וישטחו להם שטוח בכל פינות הכרם לצחוק ולהחליף כח בהֲתְלים משמחי לב וטהורים מכל שמץ דברי זימה, והנה: פה עלם עולה בתמר, ידיו אוחזות בסנסיניו ורגליו כושלות באין מעמד, יפול לארץ והיה לשחוק; שם עלמה רודפת אחרי עלם אחד, אשר דבר דברים מתלהמים באזניה, ובידיה אשכול ליסריהו; תשיגהו, תסחט האשכול על לחייו, והנה פניו מתולעים. עליו ימלאו הרואים שחוק פיהם. כן המו ויֳשוקוּ עד אכלם בצהרים.

ותימן מתהלך אחת הנה ואחת הנה בכרם. והנה בין נטישות הגפנים נערה אחת מעוללת פֶרֶט הכרם, מבלי שים לב אל מַשַק בני הנעורים ואל מצהלותיהם, ואם שחקה מעט, השחוק עבר על שפתיה שושנים כרוח צח על חבצלת השרון, וישם נוספות על הוד יפעתה ועל נעימות תארה; אך כמעט עבר שחוק, ורוח כהה, מלא נעם והדר, נשקף כמקדם מעיניה יונים. ותימן עומד ומתבונן בה. לבו ישתומם על יופי יקר, יקר, אשר לא ראו עיניו עֲדֶנה, מבלתי יכלת לגרוע עיניו ממנה עדי רגע או למוש ממקומו. ויתאנח ויאמר אל לבו: "הן סגולה כזאת תפול חבל בנעימים לבן דלת העם, ולי הוכיח ה' כבוד, עושר ובת אלוף ביהודה; תן כל אלה ה', למי תתן; תן כבוד למשלים, עושר לאנשי חסד, בת אלוף ביהודה לאוהבי עדי עדיים, משי ורקמה, ולי תנה את העלמה הזאת, אשר לא אמירנה בבנות מלכים ביקרותיהן. תנה לי חלקת שדה וכרם על אדמתך הרחבה ואהל קטן לשבת בו עם היחידה הזאת, ומאושר אנכי בארץ.

עודנו עומד ומדבר אל לבו, טרם שאל את פי הנערה, מה שמה ומה שם הוריה, והנה אחד מעבדיו בא וישחר את פניו בשם הבוצרים והיוגבים לבוא אליהם; כי לא יֵשבו האנשים לאכול טרם יברך תימן את הלחם ואת היין, וטרם יברכוהו הם בשם ה', כי סתרי לא היה בכרם הזה, וילך תימן ויבוא אליהם וימלא משאלתם, וישב אל המקום, אשר עמד שם, – והנערה איננה; ויחפשנה בכל הגו ולא מצאה. ויחפשנה גם ביום השני בכל הכרמים ולא מצאה, ויתנודד תימן מאד, וכן עבר לו גם היום השלישי בדאבון נפש.

ויהי ביום הרביעי ותימן ושני עבדיו הלכו לצוד ציד בראש הכרמל, והנה צבי נחמד רץ בצואר נטוי, למו מתגאה הוא בקרניו הרמות, המכתירות את ראשו כנזר לשומו מלך היער. קול מצעדי גבר החרידוהו מרבצו, ובשטף עובר נס הוא במעקשים ונלוזים להמלט על נפשו, ולהביא רודפיו במבוכה ירוץ ויביט אחריו; אך תחת צאתו למרחב, בא בין סבכי העצים. ותימן אמר אל עבדיו ללכת אל עמק יער הכרמל, והוא יתהלך לאטו ויתע, ויתן קולו, קול עוז אל עבדיו להשיבם, ואין קול ואין עונה אליו, וילך ויתע מבלי דעת להימין או להשמיל. והנה מרחוק ראו עיניו בשמלות לבנות מרחפות וטופפות לרגלי הולך, וישם רגליו כאילות ימהר לרוץ שמה. יהי בגשתו אל המקום, והנה העלמה, אשר ראה בכרמו, היא זאת, הנשקפה כמו שחר מבין מחשכי סבכי היער, והיא מתהלכת סביבות אהל משכנה, הבנוי בנקיק סלע, ובראותה את תימן, נסוגה אחור ותחרד.

ויאמר לה תימן: “אל תפחדי, יפתי! ואחת אשאלך, אחרי אשר הקרך ה' לפני, השיבי לי את אשר לקחת ממני”.

– אל נא אדוני – ענתהו הנערה בדמעתה על לחיה – אל תָּשֶת עלי חטאת כזאת! חליליה לאמתך לקחת מאומה מאשר לא לה. כי באתי אל כרם אדוני זה ארבעת יום, אשכולותיך לא אכלתי ולא דבקה בידי מאומה, זולתי העוללות, כי עוללות הבציר ולקט הקציר הם כל מחית אמתך ואמה.

– ומי זאת אמך? – הוסיף תימן לשאול – ומה שבט אביך ואלפו?

–אמי פלישתית – ענתה העלמה – ואת אבי לא ידעתי, אך אַלפי נודע לאמי.

וישאל תימן למקום משכן אמה, ותאמר לו העלמה: “הנה הוא באהל, הבנוי לו בנקיק הסלע הזה; אך אמי נסעה מפה וביום השלישי תשוב הלום; אך הגידה־נא לי, אדוני, מדוע חרדת עלי את החרדה הזאת, כי תדרוש ממני להשיב לך את אשר לא לקחתי?”

ויאמר תימן: “רבות לקחת ממני, רבות – אשר כל הון לא ישוה בם. השיבי לי, אילת אהבים, השיבי שנה לעיני ומנוחה לנפשי, כי שתי אלה נדדו ממני מעת ראיתיך”.

והעלמה נבוכה מאד מדי דברו, כי לא הבינה פשר דבריו, ותאמר לתימן: “ומה חזית באמתך?”

–תבל ומלואה – ענה אותה תימן. ויסר את טבעתו מעל ידו ויתננה לה ויאמר: “הגידי לי שמך!”

ותאמר העלמה: “שושנה יקראו לי אנשי המקום”.

ויאמר לה תימן: “שמך נאה לך, ואת דעי לך, שושנה עדינה, כי כספיר המשובץ בטבעת הזאת, כן ספיר גזרתך חקוק בלבי; ואחת משני אלה תקרני: או ארוממך לשבת עמדי בהיכלי שן, או אשפול לשבת אתך באהל הזה”.

והעלמה עמדה משתוממת ותתבונן בתימן בבלי דעת פשר דבריו, ותאמר לו: “מה טוב אתה, אדוני, ומה יקר חסדך, אך אנוכי יושבת פה עם אמי וצר המקום לך לשבת אתנו, ומדוע תעזב היכלי חמדה לשבת במקום לא אדם בו? אך בוא נא, אדוני, הלום ביום השלישי, והשלימה אמי חפצך, ואנכי לא ידעתי מה”.

ולא יכול תימן להבליג על רוח תשוקתו, וישק לה ויאמר: כן דברת, עדינה, אנכי אדבר עם אמך, ועתה הראיני־נא מוצא המקום ומבואו".

ותראהו שושנה נתיב לבוא בו אל סתרי, וילך מאתה לשוב לביתו, ונפשו חכתה בכליון עינים ליום השלישי.

וסתרי הכין ביום השני בכורי הבציר, ויאץ בתימן להובילם ירושלימה. וישימו מבחר כל פרי בסלי כסף וזהב, ויתלו סביבותיהם גוזלי תורים ובני יונה, ויעמיסו את הסלים על עֲיָרים וישכימו בבקר ויסעו. והנה שור מקרין מפריס הולך לפניהם, נהדר בגאון קרניו המצופות זהב ובעטרת עלי זית, אשר תציץ כנזר על ראשו, להראות כי הוא מלך על בהמות שדי, רָב־תבואות בכחו ועזרתה בו לבן אדם לפתח אדמתו ולשדד עמקים אחריו. ועתה אחרי כלות עבודתו הקשה, אשר עֻבד בו, הנה הוא קורא לשלום לגבעות ולעמקים אר הוציא מהם יבול למכביר, לאכלה ולא לשובע נפשו, כי דרכו בקודש ירושלימה, שם יתּוֹם חייו, ובמותו ישמח אלהים ואנשים, בתתו את חֶלבו ודמו לאשי ה', ומשמן בשרו – מטעמים לבעליו.

ותימן אמר אל עבדיו בעוד כברת ארץ הרחק מן הכרמל לאמור: “סעו למסעיכם והתנהלו לאטכם, ואנכי אשוב לאחור הכרמלה, כי עוד דבר לי שם, ולעת ערב אשובה אליכם”.

וירכב תימן על פרדו כעל עב קל לבוא אל משכן שושנה. ויהי כבואו שמה, והנה הה! את אשר בקש לא מצא, זולתי אשה זקנה, אשר נתנה לו אבן ספיר, אשר היתה משובצה בטבעתו, ותאמר לו: “כה אמרה לי האשה הפלשתית, אשר שכנה פה, על דברת שושנה בתה: נעתק הספיר מן הטבעת ולא יחובר לו בכל מאמצי כח”.

ויספוק תימן את כפיו ויאמר: “אנה באו שתי הנשים? הגידי- נא לי וכל אשר תשאלי אתן לך”.

ותאמר לו הזקנה: “כמוני כמוך יודעת אנכי אנה באו, רק את הדברים, אשר שמה הפלשתית בפי, אותם הגדתי לך; גם זאת הגידה לי, כי אל המקום הזה לא תשוב עוד”.

וישב תימן אל אנשיו במפח נפש, ורוחו נבקה בקרבו מבלי דעת פשר דבר. וירדוף את עבדיו וישיגם, ויסעו יחדיו ויבואו ירושלימה. ויַקרב ידידיה עת הטנא כמשפט, ותימן היה סר וזעף מבלי הגד להוריו על מה נעצב.