פרק ו

בארבעה עשר לירח האיתנים, ותמר נשקפה בעד חלון, הפונה אל רחוב המזרח, וכַפה פרושה לגר, לעני ליתום ולאלמנה, לתת למו מתנות כסף, נדבה לימי החג; אף תשלחם אל גרנות אביה ואל יקביו, אשר בם חלקו למו תימן וזמרי דגן, תירוש ויצהר. ותרצה באה החדרה, ואחריה אחד ממשרתי ביתה נושא חמש חליפות שמלות ובגדי מחלצות, אשר צותה להכין לאמנון הרועה אשר הציל נפש תמר בתה. ותאמר אל תמר: “הלא אמרת לי, בתי, כי קומת העלם בית- הלחמי כקומת הנער הזה וכגובהו, והנער הזה לבש את המחלצות האלה והנה הן כמִדו; לכן התהיינה אלה ערוכות שמורות בחדרך עד בוא העלם הלום והיו לו”.

ותאמר תמר לאמה: “הלוא יקרה נפשי בעיניך מחליפות השמלות האלה”.

ותשחק תרצה ותאמר: “אך יקרות תהיינה השמלות לרועה, אשר לא הסכין ללבוש מחלצות.”

ותאמר תרצה לנער: “ואת שלושים המעילים החדשים קח ונשאתָם אל בני הנביאים ואמרת להם, כי אתנו יאכלו מחר בצהרים”.

תצא תרצה, ותמר לקחה את חמש חליפות השמלות אשר לאמנון, ידיד לבבה, ותשימם במלתחה, ותשב לעבודת הצדקה, אשר עשתה בחפץ כפיה ובנדבת פיה עד הצהרים.

והנה עזריקם בא אל חדרה ויאמר אליה: “לא נאוה עבודת הצדקה לידים רכות וענוגות. המעט ממך לתת לדלים מתנות ידיך, כי תגרעי גם שיחה לפני כל חרפת אדם ובזוי עם”.

– אך הגידה לי, עזריקם – ענתה תמר. – מי נתן אביוני אדם לחרם ולגדופים, ולמה תבזה צלמם?האם פעלו אָון חמסו או גזלו? ומי יודע אולי מתומתם בא למו רישם ומחסורם; איש, אשר יקשיח לבו מהם, לבו יצוק בו כמו חלמיש צור, אשר לא ימוגגוהו רביבי דמעותיהם.

– ערב למו לחם עצלות – ענה עזריקם – נרפים הם; על כן רוששו. אך איש, אשר מאנו ידיו לעשות, אל יתאוה פיו לאכול; אנכי לכן ציותי את עכן בן־משק ביתי לתת למו די מחסורם וליסרם שבע על עצלותם; אף ידיו עשו תושיה, ובזאת חזקתי, אמצתי זרועם לעבודה, ורבים מהם חדלו לדפוק דלָתי.

– אמנם – ענתה תמר – חדלו אביונים לדפוק דלתיך, כי מאורת צפעוני למו פתח ביתך; אולם מי יתן ויפתחו האומללים האלו שפתיהם עמך, מי יתן וישלחו רסן מפניך, כי עתה יענו יאמרו אליך לאמר: “הגידה־נא לנו, עזריקם, במה נפלינו ממך? כי תאמר נרפים אנחנו, ואולם הגידה־נא לנו, רב פעלים, מה מעשיך ומה ישעך וחפצך אתה בעושר, אשר חננך ה'? הלפנק נפשך בעונג וברוך על שלחן מלא דשן, להניע ידיך אל פיך ושנך בין שפתיך? הלא זאת כל מעשיך! שימה־נא גם עלינו עבודה כזאת ולא נלך בנקיון שנים”.

ויאמר לה עזריקם: “אל נא תמר, תהיי פה לדלים נבזים לדבר עתק על אלוף ביהודה, אלוף נעריך”.

ותאמר לו תמר: “שא־נא, עזריקם, ואשאלך: מדוע מהרת הפעם לבוא אל בית אבי בטרם בא החג למצוא עלי תנואות?”

וימר לה עזריקם: “כי לא מצאתי הפעם כל חפץ בביתי. על כן באתי עדיך לראות אם טובים אלי פניך ומה בפיך. והנה את אשר קויתי לא ראיתי ולא שמעתי. אכן נפשך יודעת מאד, כי יפת תואר את. על כן תבטחי ביופיך ותדעי, כי לא אשיב על תוכחתך”.

מדי דברו זאת, חבק את תמר בידיו ויאמר לה: חמסי על אלהים, אשר הרבה לך חן ויופי, כי לולי זאת כי עתה בלשון אחרת דברתי אליך".

ותסר תמר את ידי עזריקם מעליה בשאט נפש, ותאמר לו: רב לך לצחק בי! אנא, הרף ממני! גם אנכי כמוך אדברה: חמסי על אלוהים אשר נתנני לחן בעיניך".

ויאמר עזריקם: “הגידי־נא לי, שאהבה נפשי, במה אמצא חן בעיניך?”

ותאמר לו תמר: “בשנאתך אותי”.

ופני עזריקם סרו, ויאמר: מי יתנני אביר־לב לנתק עבותות אהבתי אותך, וימסו אסורי".

ותאמר לו תמר: “הלא אסור אתה ממראה עיניך; ואולם מי יתן תבחנני למשמע אוזניך ולא ולמרה עיניך, ונתקו מוסרותיך, בהריחם אש חמתך”.

ויאמר עזריקם: “חֵמה אין לי, כי מראה עיני יעצרוני מקצוף עליך; מי יתן והתעברתי בך, כי עתה השיבותי לך שבעתים אל חיקך את חרפתך אשר תחרפיני. לכן זאת אעשה לך עקב הַמרותך עיני כבודי: אנכי אקדים לקחת לי נשים אחרות ונכבדתי בתוכן,כי יהיה להן חפצי לקו ורצוני למשקולת, או אז תֶּאֶלפי אורחותיהן גם את, וידעת לכבד אלוף ביהודה”.

ותענהו תמר באנחה לאמר: “הלא מאז הכרתי דרכיך, ותגדל עלי חסדך ללמדני גם ארחות נשיך, אשר תקח לך, למען אשכיל ואדע ערך אלוף ביהודה כמוך, אך הלא כל זאת עוד חזון למועד; ואולם עתה אחלה פניך, אלוף ביהודה:אם נא מצאתי חן בעיניך, הרף ממני, כי כבודך כבד הפעם ממני ונפשי מבקשת מנוחה”.

ויאמר לה עזריקם: “הלא מיום דעתי אותך היית לי תמיד למורת רוח; ואולם זה חמשה ירחים, מיום נמלטת מן האריה, רוח עועים מסוך בקרבך מפחדו, אשר נפל עליך, והנך משובה וסוררת כפראים במדבר”.

– לכן – ענתהו תמר – לכן הניחה לי ואשב גלמודה כפרא בודד לו.

ויעזבנה עזריקם בחרי אף ויצא מאת פניה.

ותמר אמרה: “עד אנה ילאיני חדל־האישים הזה? השָׂם קץ לחושך, הוא ישים קץ לאהבת עזריקם אותי”.

עזריקם חלף הלך לו, ותמר נשארה בדד בחדרה, סרה וזְעֵפה, והיא יושבת ונשקפת בעד החלון על פני רחוב המזרח. השמש פנה לערוב, ממנו יפוזו קוי פז על מגדל דוד, וקוי זהר כשביבי אש וכמראה הבזק נוצצות רצוא ושוב מן המגנים והשלטים התלוים עליו, כולו מחמדים למראה עין. רחובות ציון הומות מאדם רב, בני קריה ובאי מועד מערים אחרות ירוצון ויָשוֹקו, איש איש עזבו מעשיהם וכוננים צעדיהם אל משכנותם לשמוח עם נשותיהם ובני ביתם בליל התקדש חג הסוכות. ותמר עצובת רוח, עיניה לנכחה יביטו אל החזיון אשר לפניה, ונפשה נכספה לחזיון לבה. הדלת סבבה על צירה והיא לא הקשיבה, גם נגשה אליה מעכה אמתה והיא לא התבוננה בה. ותאמר לה מעכה: “מה לך, גברתי, כי רוחך סרה עת כל פנים יצהלו? הן עשתונותיך משוטטות למרחקים”.

– לא – ענתה תמר – לא למרחקים משוטטות עשתונותי, כי־אם נשואות הן בין השמים ובין הארץ, בין אמנון ובין עזריקם. על משמרתי אנכי עומדת כאן מן הבוקר עד נוס הצללים ומצפה בכילון עינים לראות בסור אמנון אל בית אבי, כאשר דבר אלי בבית־לחם; ועתה עיני רואות המון רבה, באי מועד מערים אחרות, המשוטטים לרבבות ברחובותינו, ועקבות אמנון לא נודעו לי. הנה השמש בא, והוא עודנו לא בא אל ביתנו, מי יודע דבר מה קרהו? ואנכי ידעתי מפי עובר אורח, כי יצא מבָּצרה זה עשרה ימים לשוב אל ביתו. אולי קרהו אסון בדרך, כי עדרים הוא מנהל מבצרה. רוחי מרחפת על פני תהום שעפים אין חקר, אשר יתהפכו עלי לרגעים בהגיגי בו, על כן סרה רוחי ולבי מתנודד.

היום פנה ואתא לילה, ליל התקדש חג. הגברים השליכו משכנותיהם והיכליהם וישבו בסוכות. והנה איש אל רעהו יקרא: מקרא קודש! להקות שועים ואצילים תפגשנה בפנים צוהלים, והמונים המונים מתאספים ליין ולשכר;באשר עדת אנשים, שם ששון וקול רנה, ועיר אלהים צהלה ושָׂמֵחה! ותמר נעצבה אל אמנון, כי איננו, ולזכרו תאות- נפשה; בעצב ויגון עלתה על ערש יצועה ותישן שנת נדודים.

השמש יצאה על הארץ ותשלח קויה בין החלונות. והנה ברק נגה נוצץ משעשע סביבות יריעות ארגמן, העוטרות את ערש תמר כמסך מבדיל בין חביון ובין אור הבוקר, בלתי תת נגהו לקרבה אל הרכה והענוגה ולהעירנה משנתה; ובחושך סתרה עוד ירחפו על רוחה חלומות וחזיונות בוקר, המשתקשקים בנעימות כנפיהם על נפשה המתעוררת, המשתעשעת בם. כל מראות לילה וכל חזיונות יטהרו לאור בוקר מסיגי שוא וטפל: מהם אשר יתעופפו כצפורים עפות ונשכחו, ומהם אשר ילכדו בעופם, יאחזו בלב וידובבו שתי ישנים. ותמר הקיצה לשם אמנון, אשר נשמע על פיה, כי בחלום דברה בו;אך לא שבעה בהקיץ תמונתו. ומעכה אמתה נגשה אליה בלט ותאמר:“עורי והתעוררי־נא, גבירתי, כי חג היום לה'. קומי לבשי עֶדיך ונלכה לחזות בנועם ה' בהר הקודש ולהתעלס בשמחת גויו. הנה הוציאו בקר מרפתים וצאן ממכלאות לשלמים ולעולות. מהרי־נא, גבירתי!”

מדי דברה זאת, גלתה את יריעת המסך, ואור נגה על פני תמר.

ותאמר תמר: “מה נעים השמש בהגיהו, כאור פני אמנון, אשר האיר עתה אל עבר פני בחלום, לוּ כן בהקיץ אחזה פניו!”

ותצחק מעכה ותאמר: “אור שבעתים זרוע לך, גברתי, בהקיץ והחלמות אך שוא ידברו”.

ותמר קמה ותלבש מחלצות ותעד עדיה, ותלך עם מעכה לעלות אל הר בית ה' ולראות שם המון עם רב, עם אלהי אברהם הבאים להרָאות את פני האדון ה' צבאות. והנה מכל עבר ופאה ינהרו המונים המונים אל הר ה', וצאן ובקר לרוב נהוגים אחריהם לעלות ולשלמים. ותמר ומעכה עוברות בגשר, ההולך מרוכסי הר ציון עד הר המוריה, הוא הגשר, אשר בנה שלמה לעלות בו אל הר בית ה'. משם נראה המון חוגג, עובר בסך הולך ברגש אל בית אלהים בקול רנה ותודה.

ותאמר תמר: "אמנון בחירי דגול מרבבות אלה! מי יתן ידעתי ואמצאהו בהמון הזה! אך מה אדבר? לוּ היה פה בציון, כי עתה סר אל בית אבי אמש, כי לא הוא ישנה את דברו.

ובהגיעה אל הר בית ה', כרעה על ברכיה ותאמר: “אנא אֵל שולח עזרה מקודש, גנון־נא ברוב רחמיך על אמנון, ולא תאונה עליו רעה באשר הוא שם! הן יצא מפיו דבר, ולא ישוב, לסור אל בית אבי. אל־נא תקצוף, אלהים, על קולו, כי לא במרד ומעל מנע רגליו מבוא הלום, עליון! הלא אתה יודע שבתו, צאתו ובואו ואת לבו הטהור, משוך –נא לו חסדך ועטרהו רצון!”

ותתהלך תמר עם מעכה אמתה בהר- הקודש, ואחרי־כן שבה אל ביתה, ומשרתי בית ידידיה הביאו בשר השלמים הנשחטים להכין מאכל הצהרים לקרואים.

ותאמר תמר לתרצה אמה: “אסעדה־נא לבי בממתקים ובעסיס רמונים, אחר אלכה נא עם נעמה בשוקים וברחובות לראות בבני הערים האחרות, באי מועד, ואשובה בצהרים”.

ותאמר לה תרצה: עשי כן, בתי, אך אל תאחרי; אך מה זאת, בתי, כי לא סר העלם בית –הלחמי אל ביתנו?"

ותאמר לה תמר: “גם אנכי לא ידעתי פשר דבר, כי לא דובר שקר הוא ויכזב”.

ותֵבא מעכה לתמר ממתקים ותאכל, ואחרי כן הלכה עם מעכה ותָּסב שוקים ורחובות, ועיניה אל כל עבר ופנה לראות, אולי יקָרה אמנון לפניה, ותתמהמה עד הצהרים, ומעכה האיצה בה לשוב אל ביתה, האמרה, כי עת הצהרים הגיעה, כאשר נראה בצל מעלות אחז. ותתאנח תמר ותאמר: “נלכה ונשובה כי את אשר בקשתי לא מצאתי”.

ואמנון דרש למשכן ידידיה, ויבא שמה בעת אשר התהלכה תמר בחוצות לבקשהו, ויהי כבואו הביתה, ויאמר לו ידידיה: “בן מי אתה, העלם?”

ויאמר לו אמנון: "רועה אנכי בצאן אבישי פקידך, ותמר בת אדוני צוַתני לסור הלום, בבואי להרָאות את פני ה', וישמור עבדך היום את מצותה.

וישם ידידיה עיניו עליו ויאמר: “השמך אמנון?”

ויאמר לו הנער: “אמנון שם עבדך”.

– האתה זה הצלת את תמר בתי מארי משחית? – הוסיף ידידיה לשאלו.

– אלהים נתן לאל יד עבדך – ענהו אמנון בענוַת חן.

– אלהים יָחנך, בני! – אמר ידידיה – והיית לאיש נכבד בציון; הנה פעולך עמדי וכגמול ידך אשיב לך.

ויציגהו ידידיה לפני תרצה אשתו ולפני תימן בנו ויאמר: “הנה אמנון הרועה אשר הציל את תמר בתנו”.

ותשמח תרצה לקראתו ותאמר: “ברוך אתה, עלם נחמד ויקר לה', כי הצלת נפש בתי, בהיותה צפויה אלי טרף, לוּ רפו ידיך או צרו צעדיך רגע, ושֵם תמר נשכח ממתים מחלד. לכן משנה שמחה נשמח היום, ודע כי יש שכר לפעולתך”.

ויען אמנון בענוה: “הן שכרי אתי ופעולתי את אלהים”.

ותאמר תרצה: “הסירה, אמנון, בגדי הרועים והלבישו אותך מחלצות, אשר הכינותי לך אמש, כי לא רועה יאמר לך עוד אחרי בואך בצל קורתי”.

ותצו תרצה את משרתיה ויביאוהו אל התא וירחצוהו ויסוכו בשרו בשמן המור ויחליפן שמלותיו, ויביאוהו אל הבית הדור בלבושו ויפה מאד בתארו, ותדבק בו נפש תימן מאד.

וידידיה אמר לו: “שבה פה עם תימן בני עד שובי ואכלת אתנו בצהרים”.

וילך לו ידידיה, ותימן הביא את אמנון אל חדר תמר ויאמר לו: “עוד מעט תבוא תמר ולא תכיר את מציל נפשה, כי מחלצות שנו פניך ומה נאוו לך!”

וישמח בו תימן מאד ולא גרע עיניו ממנו מדי דברו אתו. עודם מדברים והנה תמר, אחוזה בידי תרצה אמה, באה החדרה ומעכה אחריהן. וכראות תמר את אמנון ביופיו ובהדרו, אדמו פניה ולבה פחד ורחב, ותתאמץ להסתיר ששון לבה מעיני רואים, ותאמר: “האח! ראתה עיני את מציל נפשי בצל קורתי!”

ואמנון קם, עמד לפניה וכמעט פג לבו.

ותאמר לו תמר: “הקימות את דבריך ונאמן רוח אתה, וראה־נא, כי לא לשוכחי טובה פעלת טוב”.

ותאמר לו תרצה: “רב טוב צפון לעושי טוב, ותחת שבתך עד כה בין רבצי עדרים, תשב מעתה במושב שרים”.

ותימן, אשר לא שבעו עיניו מראות הדר אמנון, דבר באזני תרצה אמו לאמר: “ראי־נא, אמי, מראה העלם הזה כמראה העלם, אשר ראה חננאל אביך במראות הלילה על נהר כבר, לא חסר בו דבר”.

– גש הלאה! – ענתהו תרצה.

– ומה זה דבר תימן? – שאלה תמר את אמה.

– דברי טפל ושיח סיג – ענתה תרצה; ובכל זאת לא יכלה להכר אותותיו ותשמור הדבר בלבה.

וחדר תמר ספון בארז ומשוח בשש, חלונותיו מעבר האחד שקופים אל פני רחוב המזרח, וחלונותיו מעבר השני פתוחים אל גן נחמד, ועצי מור, כפרים עם נרדים שולחים ענפיהם בם ונותנים ריחם בחדר, והוא מקוטר מור וכל ראשי בשמים, והנה מעבר לחלון, הפונה אל רחוב המזרח מחוץ, איש עומד ומדבר, ויגש תימן אל החלון וירא איש בא בשנים, אשר יחוג ינוע מבלי יכולת לעמוד על רגליו, והכרת פניו אדומים ענתה בו, כי בא האדום האדום אל קרבו. וחאמר תימן:" מה שמך ומאין אתה?"

ויאמר האיש: “מחברון עבדך”.

ויאמר תימן: “אולי אתה מבני הענק, יושבי קרית ארבע היא חברון, כי כענק שתית יין ויהי לך סבאך לחרפה”.

ויאתר האיש: “אכן טוב יין למר נפש כמוני, וסבאי לא מבני ציון היה לי”.

ותרצה נגשה אל החלון גם היא מדי דברו, ותאמר אל האיש: “מה לך פה, שכור, כי תפשוק שפתיך בחוץ? בואה הביתה ודבר דבריך”.

ויאמר האיש: “אל תראיני, גבירתי, שאני חג ונע כשכור, כי עוד אור עיני אתי, ואת איש חסדי אנכי רואה בצל קורתך, מחברון עלה עבדך לשם אלהי ציון, ויהי בהיותי בדרך ויפגעו בי שודדים, אשר חמדו למו את בקרי וצאני ומתנת ידי, אשר העמסתי עליהם כברכת ה' אותי, ואנכי התיצבתי בפניהם, ובראותי כי לא אוכל למו, אז אמרתי: יקחם אופל, יקחו כל אשר לי והיתה לי נפשי לשלל, ויחשפוני השודדים חשֵׁפה ויציגוני ככלי ריק. הא־הגידי, גבירתי, היֵרָאו פני איש ריקם את פני האדון ה', ואף כי לבוא ירושלימה בנפש ריקה? כי רעב וצמא באתי אתמול בשערי ציון, והנה עיר מלאה תשואות, ןנפשי ריקה, הלוא זאת היא חרפה! הה, חרפת רעב מי יוכל שאתה? חַליתי פני שוֹעים למלא נפשי הרעבה ולחסות מערומי, ואין פונה מהם אלי, כי המה יעריכו את האיש לפי ערך מלבושיו; פגעתי בבני אלופים, והם – אותות שאלוני, בקע למו בטן להראותם, כי מעי חמרמרו. ‘על כן לא ירחמכם עושקכם’, אמרתי למו, ואלך בנפש מרה. אז ראני העלם יפה העינים הזה, וכרגע גם בטני, גם חלצי ברכוהו, כי נתן שמלה לעורי, גם לחם יין ובשר לימי החג; אך אחרי עשותו מעשה הצדקה, חמק עבר ממני לדאבון נפשי, ואנכי הגיתי בכל פעלו ובמעשה צדקתו, ותדד שנתי מעלי כל הלילה; אם לא מלאך ה' הוא, דברתי אני אל לבי, והשכמתי בבוקר ובקשתיו בראש הומיות, והניעותי עיר ומְתים, קריה ויושבי בה, עד אשר אמצאנו. דברתי אף עשיתי: הניעותי היום בבוקר עיר ומלואה, כאשר יְנוֹע בכברה, עליתי אל הר בית ה', והנה, האח, ראתהו עיני! נגשתי אליו בנפש ברכה, נסיתי לברכו על חסדו, אשר עשה עמדי, ויתנכר אלי; אחזתיו, חבקתיו בזרועותי, והוא שחק אלי ויאמר: ‘הרף ממני והניחה לי ללכת, כי לא אנכי האיש, אשר אתה מבקש’, ואהיה כמתעתע בעיני, ובכל זאת שמרתי צעדיו ולא גרעתי עיני ממנו, ואלך אחריו מרחוק עד בואו אל הבית הזה. עתה, שפטי־נא, גברתי, ביני ובין העלם הזה, כי לא אמוש עוד מפה עד אשר ישא ברכה מאתי”.

ותצחק תרצה אל אמנון ותאמר: “גש הלום, עלם נדיב לב, ושא ברכה מאת מברכך”.

ויגש אמנון אל החלון ויאמר אל האיש: “הסירה, איש פלאי, את יינך, כי תועה אתה מן היין”.

ויאמר האיש: “לכן השבעה לי כיום, כי לא אתה גמלתני חסד”.

– כן האיש דובר! – ענו תרצה תימן ותמר פה אחד.

ואמנון נבוך ויאמר אל האיש: “בואה אלי מחר, הלא משכָּני בשער הדגים, בבית יִמְנָה הכרמלי”.

ויאמר האיש: “מוצא שפתיך קדוש לי, ובה' השוכן בציון נשבעתי, כי כאשר תסתיר צדקתך, כן אגלנה אני וקראתי צדקתך בשערים. החרפה היא לך? יברך ה' כל אלופי יהודה בבנים כמוך, ועיר דוד תכון לעד”.

ויכל האיש דבריו וילך. ותרצה ותמר השתוממו לשמע צדקת אמנון ורוחו הנדיבה, ותימן חבק את אמנון בזרועותיו ויאמר: “נפלאים לי מעשיך אמנון! נפשי אהבתך מאד, ואני כרֵע, כאח לי אתהלך אתך”.

עודם מדברים, והנה עזריקם בא אל חדר תמר. והשכור, אשר כמעט חלף הלך לו, שב שנית אל החלון ויאמר: “הנה בן האלוף, אשר השיב אתמול פני ריקם, בדברי אליו תחנונים, ואשר גער בי בשצף קצף; את חסדו עזב וישַחת רחמיו בהיות לאל ידו לתמכני; אביר לב הוא, לא יבוא פתחי נדיבים”.

ויגער בו עזריקם ויאמר: “ומי בקש מן האספסוף הזה לבוא בשערי ירושלים? החסרי שכורים אנחנו פה? סור לך מהר מזה, פן אסגירך אל השוטרים והסירו יינך מעליך בשבטים, ולמדוך לדבר אחרת אל אלופי יהודה”.

ויאמר השכור: “נכונו השבטים לאבירי לב הרחוקים מצדקה ולאלופינו המסֻבָּלים בבשר שמן ועב, וכל רוח אדם אין בקרבם”.

ויגש אליו אמנון ויאמר לו: “הוי תועה מן היין, חדל לך לדבר עזות לבן נדיבים”.

ויאמר לו השכור: “הן רוח נדיבה בקרבך, רְעֵה את האלוף הזה בשבט פיך, כי לא לאלופי יהודה הוא, כי אם לפָרי בשן ולאביריו בעלי קרנים”.

ויהי כראות האיש, כי קם עזריקם לצאת החוצה לתפשו, ויברח ויתחמק ויתבולל בין ההמון הרב.

ותימן דבר באזני אמנון לאמר: “דע לך, כי העלם הזה הוא עזריקם, ולו יעודה תמר אחותי, וקיויתי כי יגמלך טוב אל החסד, אשר עשית לידידת נפשו”.

ועזריקם ראה בדבר תימן עם אמנון ידידות, ויתבונן בתמר, כי תלבבהו בעיניה ותמשכהו חסד, ויאמר לתרצה: “בן מי הוא זה בעלם ומה עירו?”

ותאמר תרצה: “הלא זהו אמנון בית- הלחמי, אשר הציל את ידידות נפשך מאריה”.

– הזה אמנון הרועה? – קרא עזריקם, כולו משתומם.

ותאמר תרצה: “רועה היה עד כה בצאן אביך”.

ויאמר עזריקם: “ששתי מאד על כח ידיו, כי לא יפָּקדו עדרי, וכי ישמרם מפריצי חיות, לכן יבטח בי, כי אגמלהו טוב לפי עבודתו, וגם אשמור לי חסדי על החסד, אשר עשה לתמר, והיה לי לאביר הרועים; ואולם זרות אתבונן בו: הכי רועה הוא ולובש מחלצות כאחד השועים? האם קצה נפשו ברבצי הרועים אחרי הראותו שם את כוחו ואומץ רוחו?”

ותאמר תמר: “הן לא יחליף אדם רוחו ונפשו, אך את שמלותיו יחליף חדשות לבקרים, באשר הוא שם”.

– כן דברת, תמר, – ענה עזריקם ברוגז, – כי גם את לא החלפת את רוחך הרעה מיום אתמול; הן אנכי שאלתי: למה ילבשו רועים בגדי אצילים, ואת ענית אותי אחרת.

ותאמר תרצה: “אף אמנם לא מאצילי ארץ אמנון, ובכל זאת אלוהים אצל לנפשו ברכה, אשר גברה על ברכת הוריו ומשפחתו, כי נחה עליו רוח נדיבה, גבורה וחן, ובאהבתך את תמר הלא תאהב את העלם הזה, אשר עשה עמה חיים וחסד”.

ויאמר עזריקם אל אמנון: "הלא שלחך אבישי לקנות צאן מבצרה, ומה העדרים, אשר הביאות: השמנים הם אם רזים? "

ויאמר אמנון: “טובים הם, אדוני, אך לא עת היא היום דבר דבר על אודותם, כי חג היום לה'”.

ויאמר עזריקם: “אלוהים לא יחשוב זאת לעון לנו, כי מן העדרים נקח עולות לה'. עלם אמיץ לב, התחזק והיה לאיש, אל תבוש במעשיך, כי־אם עבוד את עבודתך באמונה, ואם מן הצעירים ומדלת העם אתה – שמח בכח ידך ובאומץ לבבך”.

– וה' הוא הרואה ללבב גבר, – ענתה תמר – לא כן בני האדם חסרי לב הרואים למראה עין, אשר בראותם איש, וכוננו לחקר אבותיו והונו, מעשהו מלאכתו ועבודתו, ולפיהם יעריכוהו.

ויאמר עזריקם: “הן אדם אנכי ולא אל, ובכל זאת חקרתי את לבבך וידעתיו, כי לא נכון הוא בקרבך, וטרם פצית פיך לדבר, ראיתי כי קרבות תחפצי; הוא אשר דברתי אתמול: רוח אחרת היתה אתך, ואני לא ידעתי, מאין באה בך הרוח”.

ותרצה ראתה, כי ראש דבריהם ראשית מדון, ותאמר: “לכו־נא הגברים, בסוכה, וסעדו לבכם ביין תירוש ושכר עד בוא אישי, ואכלנו בצהרים”.

ויאמר עזריקם: "אנכי לא אטעם מאומה עד בוא אחד הכהנים להגיד לי, כי חמישים העלות, אשר הקרבתי היום, עלו כליל יחדיו על מזבח ה', כי איך ידשן אדם נפשו טרם ידשן ה' עולתו? "

ויאמר לו תימן: “הן הרבית עולות לדשן מזבח ה', ולמה לא הקרבת שלמים לדשן נפשות הכהנים ונפשות עניי עם?”

ותאמר תמר: “ומי ישלח ידו לחרפת אדם ובזויי עם, או מי יגרע שיחה לפניהם? איש, אשר מאנו ידיו לעשות, אל יתאוה פיו לאכול; אין טוב כי־אם ליסרם שבע על עצלותם ולחזק זרועם לעבודה, למן לא יוסיפו דפוק דלתינו”.

ותאמר לה תרצה: “מה זאת תדברי בתי?”

ואמנון ותימן גם הם השתוממו, בשמעם דבריה.

ותאמר תמר: “חי נפשי, כי לא מלבי דברתי כאלה, כי הלקח הטוב הזה שמעו אזני ביום אתמול מפי נכבד העם על אודות בזויי עם”.

מדי דברה זאת, שמה עיניה על עזריקם, הנכלם מדבריה. עודם מחרישים ומביטים איש אל רעהו ואשה אל רעותה, והנה משרת עזריקם בא להגיד לו, כי שערוריה נהיתה בביתו, וישלחנו עכן בן משק ביתו לקרא לאדוניו. וימהר עזריקם ללכת אל ביתו.

ויהי אך יצוא יצא עזריקם, ומשרתו השני בא לקרא לו גם הוא. ותעצרה תרצה ותתן לו יין וישת, ותשאלהו להגיד לה מה זאת נהיתה בבית עזריקם? ויפן הנער כה וכה, ויען ויאמר: “אכן פה נודע לי, כי חג היום לה', לא כן בית אדוני, אשר שבת בו משוש חגים, כי לבד הלחם היבש, אשר אכלתי היום, לא בא אל פי עבדך מאומה, ועיני עבדי אדוני כלות ליום בוא בתך העדינה אל ביתו, כי היא תשנה לטוב דרכו”.

ותמר אמרה באזני אחיה לאמר: “היום ההוא לא יבוא”.

ותפצר בו תרצה להגיד לה, מה זאת נהיתה בבית אדוניו, כי חרדו עליו את החרדה הזאת?

ויאמר הנער: “הלא ידעת, גברתי, כי היה משפט יורם מדי חג בחגו לערוך שלחן לארבע מאות אביוני אדם, לגר, ליתום ולאלמנה, ומאז גדל עזריקם שִׁנה משפטו, כי צוה את עכן בן משק ביתו לחלק לעם מגרנו ומיקבו בטרם בוא החג, אך עכן הוא איש רע ובליעל, כי יקפוץ את ידו למתת למו מאומה. ויהי כבוא העניים ביום אתמול לבקש מאת עכן חוקם, ויאמר להם:: “לכו לכם ושובו לפנות ערב, כבוא אדוני לפתוח אצרותיו”. אך לא בא אדוני אל ביתו ביום אתמול. ויבואו היום שני אנשים ויאמרו לעכן: ' יען אשר מנע אדוניך מחפץ דלים, ותקפוץ גם אתה כפיך מאביוני אדם, לכן הנה ימים באים ואת עזריקם ואת עכן ישליך הבית הזה כזית נצתו, והקיא יקיא אתכם כגוי, אשר צדקה לא עשה'. ככלותם לדבר דבריהם, ועדת אביוני אדם סבבה את בית אדוני ויקללו את נוהו קללה נמרצת, וישלחני עכן לקרא לאדוני; הלא מיד עכן היתה לו כל זאת! כי היה הבליעל הזה אדון על ביתו, להרעיב משרתיו ונפשות אביונים”.

ותאמר לו תרצה: “אל- נא תגלה קלון בית אדונך בשער”.

ויאמר הנער: “חלילה לי מעשות כדבר הזה”.

עודם מדברים ועזריקם שב, וכראותו את נערו, חרק עליו בשיניו וילטוש עיניו לו, ויצא הנער לשוב אל ביתו, ועזריקם אמר אל היושבים אתו לאמר: “הן ברכני ה' בעושר רב ויתן לי משרתים למורת רוחי, פוחזים, בוערים ושכורים; מבן משק ביתי ועד צעירי הנערים, כולם שגו ביין, הן אנכי, מיום אשר הייתי לאיש שמתי עבודת הצדקה על עכן; הידוע אדע כי שתה אתמול יין מִרבה להחיל, וישכח מצותי על אדות עניי האדם, כי לא נתן למו מאומה ועלי היתה קללתם? ולכן לא יוסיפו משרתי ביתי לפנק בשרם ביין ובשמן, כי אם נזירים יהיו לי מן היום והלאה”.

– ואנכי – ענתה תמר בלעגי שפה – ואנכי אדמה, כי מלאו ימי נזרם זה כמה ועוד לא חללום.

ויהי עזריקם עוין את תמר, אך לא יספו לדבר עוד, כי בא ידידיה עם שלשים בני הנביאים, הקרואים לאכול אתו, וגם סתרי הירמותי בא אתו; וכראותו את אמנון, ויאמר לו: השלום לך, עלם נחמד, האמון אצל אבישי אחי?"

וימר לו אמנון: “שלום, אדני”.

ויאמר ידידיה: "ולמה לא קראו לאבישי לאכול עמנו בצהרים?

ויען אחד ממשרתיו: “הן בוא יבוא עוד מעט”.

ותימן, אשר השקיף בעד החלון, אמר: “הנה הוא בא!”

ויבוא אבישי אל הבית, ויאמר לו ידידיה: "מה יעָשֶה לנער האמן אתך, עקב אשר הציל את נפש בתי?

ויאמר אבישי: “אנכי תכנתי את רוחו ואדע כי הָבֵן משל ומליצה נבחר לו מכל הון; כי על כן ילמד לשונו דבר צחות, ובנאות הרועים ישיר שירי ציון, כי אותם אהב”.

ויאמר ידידיה לנער: “הלא תגיד לי אתה חפצך, כי אותו אשלים”.

ויאמר אמנון: “אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני, ונתת לי מהלכים בין העומדים האלה”.

כדברו זאת שלח אצבעו על בני הנביאים, העומדים לפניו.

ויאמר לו ידידיה: “הנך מסתופף בהיכלי מן היום הזה והלאה, והיית מאוכלי שולחני; ואתם בני הנביאים, קרבו את העלם הנחמד הזה בימין צדקכם, אם חפצים אתם קרבתי; אצלו־נא רוחכם עליו ותנו לו לקח טוב להבין משל, מליצה וצחות, לדעת את ה'”.

ויענו בני הנביאים פה אחד ויאמרו: “יען חפץ העלם הזה בנו ורודף לדעת את ה' לכן אך טוב, חסד ושלום ירדפוהו, ומהולל יהיה בשערי ציון”.

ויאמר ידידיה: “הנה השולחן ערוך בסוכה אשר בגן, נבואה־נא שמה ונשבעה מטוב ה', אחר נדבר דברינו”.