פרק כט

וזה היה משפט ידידיה מימים ימימה: אחרי אספו מגרנו ומיקבו, אסף את אוהביו אל בית הקיץ, ויעש להם משתה בלשה עשר לירח האתנים, ואחרי כן סגר את בית הקיץ ויעזבהו עד שוב האביב לתקופת השנה, וישב שבעת ימים בסוכה, ויצא ממנה לשבת בבית־החורף. וגם בשנה הזאת, אשר לא היה זרע וקציר, וארץ יהודה אכלה ספיח, – גם בשנה הזאת לא גרע ידידיה את חוקו ויעש משתה שמנים לאוהביו.

ויאמר ידידיה לתרצה: “הן רבה השמחה בשנה הזאת בקרית ציון, וגם יושבי הערים הרחוקות ינהרו אליה לשוש משוש כל הארץ בקרית מועדנו בחג הסוכות, רק בביתנו ערבה שמחה. לכן אקרא־נא לבחורי חמד כלילי יופי ולעלמות היפות, תפארת ציון וחמדת יהודה. וקראתי למנגנים, אולי תסור הרוח הרעה מתמר ונשאה עיניה אל אחד הבחורים ושכחה את אמנון”.

ותרצה הניעה ראשה ותאמר: “הלא כדבר אחד הגברים תדבר, אישי. ואולם דע לך, שאהבה נפשי, כי לא כגברים הנשים, כי יתנו הגברים עיניהם בנשים רבות והנשים באחד תתנה עיניהן, ובסור האחד מהן וסרה רוחן, לא תשכחנה אותו לנצח. ובכל זאת נסה־נא וראית, היקרך דברי”.

ויהי בשלשה עשר לירח האתנים בצהרים, וסתרי ותימן באו מן הכרמל ואבישי בא מבית לחם אל בית ידידיה, ובחורי חמד ובתולות יפות באו גם הם אל בית המשתה. גם נעמה ופנינה חשו באו, והנה המית נבלים, כנור ועוגב ומחול משחקים. אך ערבה שמחה בתוגה וצהלה ביללה, כי תימן ראה את פנינה ושניהם נאנקו דום, ותמר באה אל חדרה ותשא קול בוכים לקול זמרת נבלים, ורעותיה אשר בציון וגם עלמות, יושבות הערים האחרות, אשר באו ירושלימה בשנה ההיא, האיצו לדבר על לבה ולנחמה, ותמר מאנה להתנחם. ותימן ופנינה גם הם לא יכלו למנוע עיניהם מדמעה, ותבכינה גם נעמה ותרצה אתם.

ויאחרו הקרואים בבית הקיץ עדי נשף, ויספרו איש לרעהו על אדות התלאות, אשר מצאום מיד צבאות אשור, ויודו לה' חסדו ונפלאותיו, אשר הראם, ובראותם כי בבית ידידיה ערבה שמחה, וישובו איש איש למקומו.

ונעמה ופנינה לנו בבית הקיץ, בחדר, אשר פִנתה תרצה למו, וסתרי, אבישי, ידידיה, חננאל ותימן נתנו תנומה לעפעפיהם בלילה ההוא בבית הקיץ, ויהיו נכונים לקום לראש אשמורות לכרות ענף עץ עבות וערבי נחל.

ופועה, שפחת תמר, שתתה יין ותשכר, ותאמר אל תמר: “הלא כאבך כאב תימן ופנינה, ולמה תרבי אבל מהם? ונעמה הלא אם אמנון ופנינה, ובכל זאת תבליג על רוחה”.

ותאמר תמר: “הלא שנים ילדה נעמה, האם לא תשיש באחת במות האחד? ואנכי אחד אהבתי והאחד איננו. גם פנינה תשיש בשוב נדחה מן הכרמל, אך איה נדחי, כי אשיש בו? הן שערי ציון פתוחים יומם ולילה ונודדי יהודה יבואו גם מעבר לנהרי כוש, מצפון ומים, אך בעד בחירי סגרה הארץ בריחיה ולא יצא עוד ממסגרותיה. ישמח כל לב ותעלוז כל נפש, אך לבי אנוש ונפשי תאבל לדודי כי נפקד”.

כן דברה תמר במרי שיחה בעת אשר כל בני בית ידידיה נמו שנתם והיא מאנה לנום, ותילל מר עד אשמורת הבוקר.

ובני ציון, החרדים לדבר ה', השכימו טרם השחר עלה, וישטחו להם שטוח בין ההדסים אשר במצולה ובעמקים על כל יבלי מים. זעיר שם, זעיר שם, עמדו ויכרתו להם ענף עץ עבות וערבי נחל, אותות ישע וגבורה, לשמוח בהם לפני ה' ביום מחר, ביום הראשון לחג האסיף. כוכבי נשף כהו, חורו מאור יפעת שחר חכלילי, הנוצץ בירקרק חרוץ. פני קדים מתולעים מלהבות אש פלדות, אשר יחצוב השמש טרם צאתו מאהלו. נהרים ויאורים נחים ושקטים שוכבים בין שפַתַים כתבנית רקועי פחי כסף ומוצקים כראי בגדותיהם, עליהם יזהיר אור יקרות ירקרק־אדמדם, מירק הרים אשר סביבותיהם ומאודם פני קדים. גם זוהר הרקיע בתכלת מראהו ובכוכבי בוקר, המשובצים בו כנקודות הכסף, ישים עליהם נוספות להרנין לב. הנשר העיר קנו וצפרי שמים פצחו רנה, התרועעו וישירו כל תולדות השמים והארץ, יחד הררי ציון הרנינו לאלהי עוזם. ידידיה השכים קום בין שומרים לבוקר לעלות אל בית ה', ותימן וסתרי הלכו לכרות ענף עץ עבות וערבי נחל. אך תמר העיֵפה מבכי תשכב למעצבה, כמעט רחפה תנומה על עפעפיה, אך לא לעצובת רוח כמוה שֵנה ערבה, כי היא ישנה ולבה ער. שמורות עיניה סגורות, אך אזניה קשובות אל כל הגה והמולה, והחלום בא לברוא מהם חזיונות לילה, ויסכסך חזיון בחזיון, בשוא ותפל ובדברים, אשר אין להם שחר. והנה קול נעים הומה באזניה, קול ערב יוצא מבין הזיתים, אשר בירכתי בית הקיץ, ומדבר את הדברים האלה:

“מה יפו תועפות הר הקודש! ומה נאוו זיתיו הרעננים, עליהם נורא הוד נאדר בקודש! מה יפה ומה נאוה גאון צמרתם ודליותיהם, המרעיפים רסיסי טל שמים, המתנערים מכנפי הכרובים ויורדים על ראש צדיק, על קדקוד בן אמוץ, אשר יעיר לו ה' אוזן לשמוע בלמודיו בבוקר בבוקר. מה ידידות משכנותיך, ציון! גבעותיך תחגורנה גיל, שלום בחֵלך, רנה וישועה בארמנותיך. כמעט הממוך רעמים, בעתוך נחלי בליעל, אך חלפה חרדה, בא שקט, וכשושנה ענוגה תתפתחי עתה ממסגרותיך. עוד תפריחי, תוסיפי תת ריח, בניך שקטים על משכבותם ורוממות אל בגרונם. פה אב לבנו יתנה צדקת ה' ונפלאותיו, אשר הראם, בעוז שדי ישמחו ויגילו בישועתו; ופה אשה מחבקת עולה בהשקט ובבטחה, תאצל לו עתרת נשיקות, ועתרת ברכות תביע לשונה לאל משמח אם על בנים. פה ישיש חתן על כלה, כי נסו יגון ואנחה מציון, וששון וגיל ירננו עתה לבותם, משנה שמחה ישמחו ויתעלסו באהבים באין מחריד; ופה מעירי שחר ינהרו בלב עלז אל בית ה' לזמר לשמו, ברן יחד כוכבי בוקר. האח! שמעה אזני קול מהיכלו אומר כבוד, קול ה' לעיר יקרא, קול נעים, נשמע עד קצות ארץ. הס כל בשר, דומו, בעלי כנף, ושמעו שירות היכל!”

והנה קול מהיכל, והמון תרועת הלוים, המנצחים בנגינותיהם, נשמע לאמר:

ותמר התעוררה ותעורר את פועה ותאמר: “הקיצי, פועה, כי קול נעים שמעתי, כקול דודי מדבר נעימות, וכמעט חדל הקול”.

ופועה, אשר נסך היין עליה רוח תרדמה, מאנה להקיץ ותאמר: “הניחי, גברתי, לעיפה, כי אין קול ואין דברים זולתי חלום”.

ותתאנח תמר ותאמר: “אולי חולמת אני, כי כן הסכנתי”.

והנה הקול ההוא מדבר שנית באזניה לאמר:

“האח, נבלי שמים, שמרת יה, ממנה לב ובשר ירננו! רק הדרת קודש, רק שלוה חופפת על עיר אלהים. אמנם, שבו נודדיה כיונים אל ארובותיהם. כל חתן יכהן עתה פאר, אך איה פאר נזרי, ידידות נפשי? הה! ידידות נפשי נתונה לאחר, ולי נתונה מגנת לב ותוגת עולם! – ציון! ציון! בשמים עדי, כי עמך שתיתי כוס קובעת, ולמה לא אשתה בהר קדשך כוס ישועות? כילד נכרי, כבן עַולה נגרשתי משעריך, ויגונך ואבלך מצאוני באיים רחוקים; אספיני־נא עתה אל חומותיך, כי אליך נשאתי נפשי השבעה מרורות, אשאנה מאדמת נכר לערות אותה על אדמת קדשך. הנה הזית הנחמד, בו חקוקים שמי ושם תמר, עוד יזל מים מדליו וטל בוקר ילין בקצירו, אך יבש טל ילדותי, והנני כעלה נובלת, טרופה מגזעה ונהדפה מרוח סער. הנה בית אפריוני – צל ימי ששוני, בו יתעלס עזריקם עם תמר באהבים, ואנכי – הה! נפשי פה תשתפך, והיה לי הזית הזה למצבת זכרון!”

ולא יכול עוד אמנון דבר ויאנק דום. ותמר, אשר לא ישנה עוד, הקשיבה לקול הדברים האלה, ותאמר: “לא, לא חולמת אנכי עוד, הנה דמעותי נוזלות על לחיי, ולבבי הולם פעם בהקיץ”.

ותקם ותלבש שלמותיה, והנה ידיה הרועדות אוחזות בכפות המנעול, אך מפתח הדלת אין. ותעורר את פועה בחזקה ותאמר: “קומי, פועה, ותני לי את המפתח, פן אשחר את דודי ואיננו. מהרי־נא, כי כמעט יצאה נפשי בדברו”.

ותקם פועה ותסר תנומה מעפעפיה ותאמר: “שאי־נא, גברתי, כי שוגה את בחלומות ואת כל נפשות ביתך תוליכי שולל. מה זאת כי תחרדי עלי את החרדה הזאת?”

– הוי, אשה סרת טעם! – זעקה תמר – תני לי המפתח, כי צר לי המקום פה.

ותקח פועה את המפתח מראשותיה ותתנהו לתמר. ותצא תמר חיש מחדרה ותצעד אל ירכתי הבית מפה ומפה, ודודה חמק עבר. ותלך הלאה ותקרא: “אמנון! אמנון!” ותספוק כפיה ותאמר: “האומנם חלום חלמתי בהקיץ?” והנה הדורם לקראתה ויאמר: "לכי, תמר, הלאה אל בין הזיתים, ושם תמצאי את אשר תבקשי. וגם את אשר לא פללת לראות תראי, אך אל־נא תגידי לאיש מבית אביך, כי אני הפודה והמבשר יחדיו.

ותרץ תמר כאילה שלוחה אל המקום, אשר הראה הדורם, והדורם בא אל בית ידידיה.

– אמנון! – נתנה תמר קולה, בגשתה אליו. – אמנון! אורי וישעי בארצות החיים!

מדי דברה נפלה על צואריו. ואמנון גם הוא נתן קולו: “האומנם לי עודך, תמר, יונתי תמתי?”

ולא יכלו שניהם דבר עוד מששון עליצותם, ויעמדו כפסילים אלמים וזרועותיהם חבוקות אלה באלה. אחר פתחה תמר פיה ותאמר: “אכן השמים הגידו צדקך והארץ ענתה בך תומתך, ולי בושת הפנים, כי הייתי כיונה פותה, נתעה בשוא להאמין בטחי תפל. למצער שגיתי וימים רבים רחצתי חטאת נפשי בדמעות שליש. אך לאמנון הרועה עוללתי כל אלה, ובן יורם האלוף יכפר לי”.

– הניחי לי, תמר, – התחנן לה אמנון, אשר לא הבין מה ירזמון מליה, – הניחי, בת נדיב, לאמנון הרועה, ולכי לך לבן יורם, השוגה באהבתך. אנכי חטאתי נפשי, ובן יורם יכפר לך. הסבי עיניך מנגדי, כי למה אערה נפשי לעיניך?

– אל־נא, אלוף ביהודה, אלוף נעורי, אל־נא תערה את נפשך, כי בה קשורה נפשי; חיה־נא לפני תמר אהובתך, אשר לא תוכל עוד להאריך ימים בלעדיך. עזריקם עשה עושר ולא במשפט, כי בלע חיל זר, נחלת יורם אביך, ובאחריתו היה נבל, בן עכן הבליעל, אך מות יִרְעֵם; גם זמרי, חפר ובוקיה וכל הקמים עליך לחכו עפר, ואתה, אמנון בן יורם, ראה חיים עמדי!

עוד אמנון משתומם לדברי תמר, והנה ידידיה, תרצה, חננאל, נעמה ופנינה, גם תימן וסתרי חרדו אליהם ויפלו על צוארי אמנון חליפות ודמעותיהם שטפו על לחייו.

– בן שעשועי! – קראה נעמה.

– אהה, אחינו! – הריעו שפתי תימן ופנינה.

– הנה חמדת לבנו! – ענו ידידיה ותרצה. – הנה בן יורם אוהבנו! אלהים השיבך הלום לרפא כל מחץ, לפתח מוסרות ולמחות דמעה מעל כל פנים.

– האח, פודה נפשי ויורש הוני! – קרא חננאל – אמותה הפעם, כי בא חלומי, לא נפל דבר ארצה.

– הן בא חלומך, – ענה אמנון בלב פג, – אך אנכי כחולם הייתי הפעם ולא ידעתי נפשי, אם מישרים תחזינה עיני, או חזיון שוא והתולים עמדי.

ויאמר לו סתרי: "פקח עיניך, בן יורם, וראה כל מחמדי נפשך, העוטרים אותך. עורה לתמר אהובתך ושגה באהבתה ואל תשגה עוד בחזיונות שוא; הן צורריך מתו בקלון ובכלמה ויהיו דראון לכל בשר, ואתה התנער מעפר, וקרנך תרום בכבוד?

עודנו מדבר, והדורם בא מבין הזיתים ויורם אתו, ולא ידע יורם עדנה, כי אמנון הוא בנו, כי כחד הדורם ממנו, למען הגדל שמחת שתי המשפחות האלה פתאום. ויהי כראות יורם את ידידיה, ויגש אליו ויפול על צואריו, ויתן קולו בבכי, ויקרא: “ידידיה! רעי! גבר עמיתי!”

ולא הכירו ידידיה כרגע ויאמר לו: “ומי אתה, קורא בשמי?”

ואמנון עמד מחריש ומשתאה ולבו פג. ויורם הסיר חותמו מעל ימינו ויאמר: “זכור דבריך, אשר אמרת אלי זה שנים רבות לאמר: 'הן כל חפצים לא ישוו באהבה, אך אזכרתה יקרה, יקרה מאד לאוהבים נאמנים/. זה עשרים שנה, אשר לא נעתק החותם הזה מיד יורם עמיתך. נפלתי בידי הפלשתים, נמכרתי לבני יון, אשר פשטו חמדתי, והחותם הזה היה לי שארית וסגולה. מדי שומי עיני בו שכחתי ארץ שבותי, עניי ומרודי, ולבי הגה בך ובכל מחמדי נפשי. ועתה הגידה־נא לי, רעי, העוד חי חוטר מגזעי, או ערירי אנכי?”

– מה זה תראינה עיני? – נתנה נעמה קולה בחרדה. – האם אמר אלהים לארץ: הקיאי מתיך! ולשאול – עוררי רפאים!? – ולא יכלה לענות עוד, כי העתיקו ממנה מלין.

– אך אלהים עשה את היום הזה! – קרא ידידיה בבכי, בנפלו על צוארי יורם. – אלהים הראני נפלאות, ומה תודה נשיב לו? הנה לעיניך נעמה תמתך, אשת נעוריך, והנה מחמדי בטנה, אמנון ופנינה, ויהיו אלה תנחומותיך לשלם לך את השנים הרעות. הן גלויה היתה אהבתנו ופעלה נראה על צאצאינו ביתר שאת וביתר עוז, ואנכי לא ידעתי.

ויספר לו ידידיה את כל הקורות אותם מיום נפלו בשביה עד היום הזה.

ויפול יורם על צוארי נעמה ויאמר: “האח, תמתי! עשרים שנה ערגה לך נפשי, וכל אנחותי נהפכו עתה לשמחת עולם. אכן שמחת עולם היא, ואלהים יחזק לבבי לשאתה”.

– האח, אלוף נעורי! קראה נעמה בבכי, – למענך העמידני אלהים ויחזק כחי לשאת חרפות ומכאובים. אך אם ימי עלומינו כלו כענן וכערפל, מצהרים יקום לנו חלד.

ותחזק נעמה בידי אמנון ופנינה ותגישם אל יורם ותאמר: “חבק, אישי, הפעם פרי בטני, יוצאי חלציך, גם הם לקחו מיד ה' יגון ואנחה”.

ויחבק יורם את אמנון בזרועותיו וינשק לו ויאמר: “האתה, עלם נחמד, האתה בני יקירי? אתה לקחת את לבבי על אי כפתור! אנכי סעדתיך על ערש דוי, בהתעטף עליך נפשך; הן מאז דבקה נפשי בך, אהבתיך ולא ידעתי מה אני לך”.

– אבי! כבודי ומרים ראשי! – קרא אמנון גם הוא. – לבי רחש לך אהבה גם אני ולא ידעתי.

ויפן יורם אל פנינה ויאמר: “ומה שמך, בת יפה ועדינה?”

– פנינה שמי, – ענתהו העלמה.

– פנינה! – קרא יורם, בנשקו אותה. – מה גדלו תנחומותיך, אלהים! לו מצאתי שריד כמעט לכל ביתי, כי עתה אמרתי: רב לי! ומה אענה הפעם, בראותי את אשר לא פללתי לראות? ועתה הנני נותן היום את נחלותי אשר בבית לחם לאבישי, עקב אשר שמר חסד לבני אמנון, ואת נחלותי אשר בכרמל נותן אנכי לסתרי, יען אשר הטה חסד לאשתי נעמה, האהובה לי כאישון עיני, ולבתי פנינה, אשר כאבן חן אראנה. ולך, הדורם, מה אשיב גמול? וכל הוני אין די לפעולתך, כי השיבות לב אבות על בנים, ולב אהובות על אוהביהן.

ויאמר הדורם: “אנכי קרבתי רחוקים וקרבת אלהים אחפוץ, אשר נגלה כבודו בימים האלה על כל יושבי תבל, כי השבית מלחמות עד קצות ארץ ויתן מנוחה לעמים מרחוק. לכן אלָוֶה־נא עליכם, כי גדול אלהי ציון על כל אלהי העמים, ולו הגדולה והגבורה והתפארת. לכו־נא ונעלה אל הר בית ה' ונקדמה פני עליון בתודה ובזבחים”.

ויאמר לו יורם וכל הנצבים אתו פה אחד: “לנו אתה, הדורם! ואלהי יעקב, הרוצה בעמו, הוא ירצך לעד ויספחך אל בית יעקב”.

ויעל הדורם עם בית יורם ובית ידידיה אל בית ה' ויזבחו יחדיו זבחי תודה ויודו לה' חסדו ונפלאותיו, וישובו אל בית הקיץ ויאכלו וישתו וייטיבו לבם. ויאמר ידידיה ליורם: "ראה־נא, כי בא דברי, אשר דברתי לך זה עשרים שנה לאמר: “כי ישיבך ה' בשלום וזבחנו יחד זבחי תודה לה' ושמחנו בבית הקיץ הזה, אנחנו ונפשות בתינו”.

– האח! אמר חננאל, בראותו את תמר מתרפקת על אמנון דודה. – האח, ראתה עיני, חלומי נפתר וכל כמוס וחתום נגלה!

– רב לי! – ענה תימן, בנשקו לפנינה. – רב לי, כי השיב לי אלהים את אשר לקח ממני והספיר והטבעת דבקים לעד.

– ראה־נא, אמנון, – ענה עוץ גם הוא – הוא אשר דברתי לך מאז לאמר: “עוד תקוה נשקפה משמים, רוָחה תצמח מארץ ומחרבוני קיץ לא תיבש דמעת עשוקים”.

– הלא זה דברי, – ענתה תמר, באחזה ביד ימין אמנון. – הלא זה דברי מאז: “קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים”.

ויחבק אמנון את תמר וינשק לה ויאמר: “קוה קויתי, ידידות נפשי, קויתי כדבריך, וטובה לי אהבתך מחיים”.