פרק כ"ח
עברו שני ירחים מיום אשר נשתה גבורת סנחריב וחילו סביבות ירושלים, ותקות תמר הלכה ואבדה מיום ליום, אך תוגתה הלכה ורבתה. ותימן גם הוא ראה, כי תוחלתו תכזב מפנינה, ולא עצר עוד כח לשבת קרוב לפנינה חמדתו ולהיות רחוק ממנה קצוי ארץ, וישב עם סתרי בכרמל. ותמר ישבה בבית הקיץ, ויתן לה ידידיה נערה חכמה לשרתה ושמה פועה. ותדבר פועה על לבה תמיד להסיר עצב מלבה, להנחם אחרי אמנון ולתת את דודיה לאשר ישר בעיניה.
– אל־נא, פועה, – אמרה לה תמר – אל תאיצי לנחמני ואל תהיי בין מנחמי עמל. “אחת אַת לי”, ענה דודי ואמר לי, ואחד הוא לי מן העת ההיא ואחר אין לי על פני האדמה. לשוא תאיצי לנחמני, כי דבריך כשמן על מוקד אהבתי.
כן עבר קיץ ואין קץ לאבל תמר. הגיע ירח האיתנים ורוחה לא שבה לאיתנה, ותתהלך הנהלאה והאומללה בכל המקומות, אשר התעלסה באהבים עם בחירה, וזכרון מחמדיה הרחיב פצעי לבה. יש אשר ראתה את אמנון במראות הלילה, וחזיונות הלילה היו תוכחתה לבקרים, ויש אשר נדדה שנתה מעיניה, וברוב הגיונה דמתה לשמוע את קולו מבין הזיתים, ותעורר את פועה בקול ששון לאמר: “הנה קול דודי נשמע באזני!” אז הקשיבה פועה, והנה אין קול ואין עונה, ולא שתה עוד לבה לחלומותיה ולדבריה. ויהי בחמישי לירח האיתנים ותמר מצאה את הספר, אשר שלח אמנון מבית לחם, ותבוא בדד אל בין הזיתים ותקראהו, ואלה דבריו:
א
שְׂדוֹת בֵּית־לֶחֶם, מְקוֹם שַׁעֲשׁוּעֵי עֲלוּמַי,
פֹּה אַרְיֶה מַשְׁחִית נָפַל בַּעֲצוּמַי,
זִכְרוֹן יְדִידוּת, חֵן, אַהֲבָה וָרֶצַח;
כְּעִנְבֵי רוֹש אַהֲבָה בְּלִבִּי פָרָחָה,
אָז סָרָה רוּחִי, נַפְשִי לֹא נָחָה,
הָאַהֲבָה, הָהּ! תְּקָפַתְנִי לָנֶצַח.
ב
יָדַעְתִּי אַהֲבָה, יָדַעְתִי עַצָּבֶת,
וּבְקִרְיַת מָשוֹשׂ אִוִּיתִי שָׁבֶת;
בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, תָּמָר, מְשַׁכְתִינִי,
וַתִּמְשְּׁכִי לִי חֶסֶד נְעוּרַיִךְ,
וַתְּבִיאִינִי מַשְׂכִּיוֹת חֲדָרַיִךְ,
וּבְעֵינֵי יוֹנִים תָּמִיד לִבַּבְתִּינִי.
ג
אָז שָׁגִיתִי בְּאַהֲבָתֵךְ, יְפֵה־פִיָה,
לִבִּי הָגָה בָךְ, עֵינִי צוֹפִיָה,
אַךְ בָּךְ רָאִיתִי מַחֲמַדֵּי תֵבֵל,
זֹאת הִיא, דִּמִּיתִי, חֶלְקִי בַחַיִּים.
הוֹי, חֵשֶׁק נִמְהָר, פַּחַז כַּמַּיִם!
הָהּ, תִּקְוָתִי! אֵיךְ הָיִית לִי כְּצִיץ נוֹבֵל!
ד
בְּשַׁחַר חֶלְדִּי רָאִיתִי חֲלִיפוֹת,
אוֹיְבַי שֶׁקֶר צָדוּנִי לְמַדְחֵפוֹת,
וְאַתְּ, תָּמָר, אוֹיָה לִי, בְּאַף תִּשְׂטִמִינִי;
רוּחִי חֻבָּלָה, אֲחָזַתְנִי רְעָדָה,
אֶת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שַׂמְתְּ לִי לַחֲרָדָה,
כִּי גָעַרְתְּ בִּי, עֲדִינָה, וַתַּרְעִימִינִי.
ה
לֹא שָׁלַוְתִּי, וַיָּקָם בִּי שָׁאוֹן,
לְכָל מְכַבְּדַי, הָהּ! הָיִיתִי דֵרָאוֹן,
וּמֶה עָשִׂיתִי, הַלאֵל כִּחַשְׁתִּי?
בִּקַשְׁתִיךְ, תָּמָר, וָאֶמְצָא קֶבֶר,
הָהּ! שָׂשוֹן וְיָגוֹן, הַשֵאת וְהַשֶׁבֶר!
הָהּ! אֻמְלָל אֲנִי, כִּי בְתָמָר נִבְאָשְׁתִּי.
ו
תִּקְוַת חַיַּי נִתְּקָה בִידֵי רֶשַׁע,
דּוֹעֲכָה כַפִּשְׁתָּה בְּלִי פֶשַׁע,
אַבְדוּ עֶשְׁתוֹנוֹת לְבַבִי הַבְּכִירוֹת;
אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגֶיהָ, חֵן וּנְעִימוֹת,
הָיוּ לְגִדּוּפִים, הִשִּׂיגוּ כְלִמּוֹת,
מָוֶת! הָשֵׁב יָדְךָ עַל הַצְּעִירוֹת.
ז
עַמּוּדֵי שָמַיִם בְּעֵינַי יְרוֹפָפוּ,
כּוֹכְבֵי אֵל מֶנִּי נָגְהָם אָסָפוּ,
אוֹיָה לִי! אָן קוֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ?
בְּקֶרֶב צָרָה – הָהּ! – אֵלְכָה עֲרִירִי,
יְשׁוֹדֵנִי רָעָב אוֹ קֶטֶב מְרִירִי,
תַּהַרְגֵנִי לְשׁוֹן אֶפְעֶה אוֹ בְנֵי שָׁחַץ.
ח
פַּחַד מִימִינִי, מִשְׂמֹאלִי פַחַת,
לְפָנַי צוֹפֶה אָסוֹן, אַחֲרֵי שַׁחַת,
אֵיזוֹ דֶרֶךְ, בּוֹ יִשְׁקֹט לְבָבִי?
אֶרֶץ תַּחְתַּי תִּתְנוֹדֵד כַּמְּלוּנָה,
עַל כָּל מִדְרַךְ רַגְלַי רֶשֶׁת טְמוּנָה,
שׁוֹט לָשׁוֹן, חֶרֶב, רָעָב וְלָבִיא.
ט
אַךְ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה אֶמְצָא מַרְגּוֹעַ,
בָּהּ שְׁכֶם אֶחָד לָרָשׁ וְלַשּוֹעַ;
שְׁעִי מֶנִּי, תָּמָר, קִבְרִי לִי אַפִּרְיוֹן.
מִשְׁאוֹל לֹא עוֹד תְּנִדֵּנִי יַד רְשָׁעִים,
חֶרֶב אֲשּׁוּר לֹא תְשַׁכֵּל בֵּין רְפָאִים,
הָאָרֶץ בְּרִיחֶיהָ בַּעֲדִי כַּשִׁרְיוֹן.
– רב לי, אלהים! – ענתה תמר ואמרה, בנשאה לשמים עיניה, – רב לי להגות תאניה ואניה בקרית משושך. הן את נפש אמנון לקחת, קחה גם את נפשי ינסו יגון ואנחה מציון. הנה שאגות אמנון, הנתכות על הגליון, הנה נהמת רוחו בצאתה. הה! נהם הרעם הנורא הוא מפוצץ לבבי. מה נעמת לי, ציון קריה עליזה, עת שפך עליך אמנון רוח חן, ובמה נחשבת לי עתה? הלא כעמק הבכא, ואנכי כבת יענה מקונת בך, להעציב בך כל רוח ששון ולהלאות אלהים ואנשים. ואולם לא אאריך בך ימים אחרי אמנון: הן אהבתו ערוכה ושמורה בלבי עודני חיה, וגם במותי חנוטה היא בקרבי ועמי יחד על עפר תנחת, ומי יתן והשתפכה נפשי על האדמה ההיא, אשר פצתה פיה לקחת את דמי אמנון!
עודנה מדברת וידידיה נגש אליה ויאמר: ”הן ירח ימים תחגור בתולה שק על בעל נעוריה, ואת תספדי ימים על שנה למרר את חיי הוריך".
ותאמר תמר: “ולמה, אבי, הסתרת ספר אמנון ממני? לא מאז קראתיו, כי עתה כבר תמו חיי ונסתר עמל מעיניך”.
ויאמר ידידיה: “הלא במתים נחשב יוסף ליעקב וברבות הימים היה מקור חיים לכל בית אביו. קוי, בתי, לה', כי לא יבצר ממנו מאומה”.
– אויה לי – ענתהו תמר – מה כחי כי איחל, ומה אחריתי, אם אראה את אמנון, בהיותי בין המתים ובין החיים? אל־נא תאיץ, אבי, לנחמני, כי נסתר כל נוחם מעיני; אבכה, אריד בשיחי ותהי זאת נחמתי.