פרק ז

וסוכת ידידיה עשויה בתוך גנו הנחמד בין כל שכיות החמדה. סביבותיה ערוגות הבושם ועצים מסובכים ומתלכדים יחד בקנה ואגמון, וענפי עץ עבות כרותים יסוככוה. וישבו כל הקרואים סביבות לשולחן, וידידיה בראשם, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם. ותמר נשקפה בעד חלונה הפתוח אל הגן, לבושה ארגמן ורקמה, במצחה הצח כשלג ילין הוד, ובלחייה המאודמות כעינב חכלילי חן והדר, ועפעפיה כעפעפי שחר, ובחנו לרגעים את אמנון, אשר נקשרה בו נפשה, אך תסב עיניה מעזריקם, שנוא נפשה. ועזריקם ישב לימין ידידיה, ואחריו תימן, ואחריהם סתרי, אבישי ובני הנביאים.

וידידיה אמר: “מה טוב ומה נעים שבתנו יחד בנוה שלום ובמשכנות מבטחים, כן תמיד יצפננו אל בסוכו, והיינו שאננים בצלו מפחד סנחריב מלך אשור, אשר נטה ידו להרגיז מלכות”.

ויאמר אחד מבני הנביאים: “לוּ שלום ואמת יהיה לנו מבית, כי עתה נבטח ולא נפחד מתנופת יד סנחריב מבחוץ; אך זה ענין רע, כי נטה שבנא ידו להשבית שלום מעיר אלהים, כי יחלק לב העם ויאמר: אין ישועתה לנו באלהים ולא מבטח במשיחו; אך הנה ה' מטלטלהו טלטלה, וצנוף יצנפהו צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים, כאשר דבר ביד ישעיהו עבדו, יען אשר יפריע שלום, לכן תזנה משלום נפשו”.

וימר סתרי: “למה נפחד ליום רעה, ואלהים דבר שלום אל עמו ואל חסידיו? הבה נשיר לנו שיר שלום”.

ויאמר ידידיה: “ישיר לנו אמנון בית הלחמי משירי ציון, כי הגיד לנו אבישי, כי קולו ערב ומדברו נאוה”.

ויאמר אמנון: "קטונתי מפצות פי לפני נכבדי קריה; ובכל זאת, איך אמנע מחפץ אדוני, אחרי בואי בצל קורתך? אנכי לשלום אנכי אשירה. ויען ויאמר:

ובני הנביאים, אשר הקשיבו לנעם שירו, השתאו לו; והנה המה נדברים. אלה יאמרו: “בין נואמי נאום יתהדר”, ואלה יענו: “לו היה משבט לוי, כי עתה השמיע קולו העָרֵב בחצרות בית ה' להרנין לב”.

וידידיה אמר: “לו היה אלוף ביהודה!”

– לו היה אלוף נעורי! – ענתה תמר ואמרה באזני מעכה אמתה, בשומה עיניה על ספיר גזרתו.

ועזריקם התבונן, כי לא תגרע תמר עיניה מאמנון, וקנאתו בערה בו; אך כסה שנאתו במשאו ויאמר: “הן דוברי צחות כהנה וכהנה תלד ציון חדשים לבקרים, אך מי ישית לבו למו, כי הם שוכנים בקרית מלך רב, אשר עַמה נדיבים בקרבה, וכבוד ה' עליהם נגלה לרגעים; אשר שריה ואלופיה, כהניה ונביאיה יחד דוברי צחות באוזניהם כל היום; לא כן האכרים, עובדי האדמה ורועי מקנה, אשר אוזניהם קשובות לשריקות העדרים כל היום; ועיניהם פקוחות על הליכותיהם, על כן נבערים המה מדעת את ה', ונלעגי לשון המה אין בינה; לכן נאמר על העלם הזה: ראה זה חדש הוא!”

ויענהו סתרי לאמר: “הן נאוה לבן קריה להלל איש ואיש יוָלד בה; ואולם אנכי, שוכן יער וכרמל, אגיד לרועים ולאכרים ישרם, אך שאוני, אלופי, אם אכביר מילים. הן דבר עזריקם דברים כמתלהמים באזנינו לאמר: ‘לא ידעו האכרים את ה’, על זאת אשיבהו, כי אמנם ילין כבוד בהיכלי חמדה, דעת אלהים – באהלי צדיקים, והודו – בהיכל קודשו; ואולם יראת שדי תלין בכפרים, אף אם רחוקים המה מבית ה', הלא קרוב ה' בלבם ובפיהם, וידו נודעת להם בכל עיתותי השנה, בחריש ובקציר, בחוסר לחם וברוב תבואות, יש אשר ימנעו שחקים טל ומטר, ועיני האכרים נשואות לשמים ומיחלות לגשם נדבות, אשר יניף אלהים לארצם העיפה למים; ויש אשר יזלו שחקים והריקו לאדמתם ברכת שמים מעל, עת יעטר אלהים שנת טובתו, שר יטיפו הרים עסיס וירעפו מעגליהם דשן, וקול תודה ורנה נשמע מנאות שׂדי, קול שמחת הקציר וגיל הבציר מרנין לב, ואספו דגן ותירוש, וישבעו מטוב ה', ויתרם יחלקו לעניי עם. לינו בכפרים וראיתם את שוכניהם משכימי קום בעוד דממת ליל שלטת על הארץ, וההרים והגבעות מסירים לאט לאט את מסכת הקיטור והאופל, מכסה הלילה, אשר התכסו בה; אז הגברים יוצאים לשדה לפעלם, ונשיהם טובות המראה והבריות כפרות הבשן, עושות בצמר ובפשתים, להכין מלבוש לבני ביתן, עד כה וכה והנה מראש גבעות, התומכות בגאותן שחקים תציץ השמש בְּהִלָה, וקול זמיר צפרים וכנף רננים נעלסה בנועם המאור הגדול, ישא אכר גם הוא רנה ותפילה לאל משושו, ותפילתו תעלה כעתר ענן הקטורת השמימה. אז ישוב הביתה, ונְוַת ביתו, תשיש לקראתו, ונועם וחן מזהירים מעיניה, יעירו צאצאיהם ויאכלו יחד מטוב ה'; עודם משתעשעים ומתעלסים יחד עד נכון היום, ובן ציון – עודנו סרוח על מיטת השן ומתהפך על צידו כעוגה הפוכה; כמעט קם העצל ממטתו, ויתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדרו, יתן קולו ומשרתו יחרד אליו, יזככוה בבורית ויסוכהו בשמן המור, אף יפארהו כפסל, אשר אין ידים לעשות מאומה לנפשו; יביא לו מעיל, אפוד, אבנט ומצנפת, ופניו רעמו, כי מאס בם, נפשו אִוְתה אטון מצרי ופשתה, אשר צמחה על מי שיחור. הוי הבל ורעות רוח; מי יתנני שר ושופט בציון, כי עתה העברתי סחר מצרים וצור מגבולותינו. המבלי אין אורגים ורוקמים בארצנו, נבקש כסות ושלמה מארצות אחרות לכסות מערומינו? האם לא נתחמם מגז כבשינו? – אך לבש הרך והענוג את בגדיו בפעם הזאת, ויצא ברחובות ציון, ויסוב את העיר משער הפִּנים עד שער בנימין, וממנו עד שער המים, ופגע בסוד בחורים, ובאו יחדיו אל בית היין, ושתו ושכרו, אז יהיה למו כל נלוז למישור. אל תשוטטו בראש הומיות: שם תרחף קנאה לסכסך איש ברעהו, שם לא יתחבא איש משוט לשון, כי גבר בעמיתיו יתן דופי, ולעג לצדק וכשרון, אשר נאצלו ממנו. שם מרמה נושקת בפיה ונושכת בשניה, ושם נקמה יוקדת כשאול, ואָרבה לדם לכבות מוקדיה; גם האהבה בתענוגיה, הנעימה בין בני הכפרים, מעבטת ארחותיה בין יושבי הקריה, כי כבוד והון כקיר ברזל בינם ובין מאוייהם. ותאות לבם רחקה מהם. אני ראיתי אוהבי כבוד ובצע מוכרים בנותיהם הרכות והענוגות לחוטר גאוה המתימר בכבוד תולדתו או בכבוד עשרו; הבנות האומללות האלה עולות בנשף על הגבעות לתנות בשיחן את הירח ולגלות להרים ריבן, כי נבול תבולנה כשושנים מפני הקרח הנורא, בהיותן טרף לשני נעוה־לב תועות נפשן. כן לא ידעו בני קריה מנוחה יומם, ושנתם נגזלה בלילות. לא כאלה חלק בני הכפרים, אשר עונג ורוך לא ידעו, דופי, קנאה ונקמה זרו למו; אשר חפצם הוא כבודם, ומאוייהם – הונם ועשרם, על כן יפרחו בימי עלומיהם וינובון בשיבה, ויהללו את ה' על נחלתם אשר שפרה עליהם, ועל חבלם אשר נפל להם בנעימים. שאלו נא רופאי גלעד: אי משכנות המאושרים האלה? ונעלמו מהם. ולמי כל מחלה ומדוה, רעות ונגעי בני אדם? הלא לבני קריה; כל הבל ורעות רוח ידכאום לפני עש, אש נקמה תבער בם,תאותם נאצלה מגבהותם, ותולעת קנאה תמוץ שקוי עצמותיהם; ואם לאלה תשיתו לב, כי עתה, אלופי, תצאו מקריה ושכנתם בשדה”.

וידידיה אמר לסתרי: “חשוך דבריך אלה ליום צום ועצרה, כי אז תטיפם בשער באזני יושבי קריה, הלא חג היום לה' הבה נשתה!”

וימסוך יין לקרואים ויאמר: " הריקו גביעיכם, כן יריק ה' את ברכתו על שוכני הערים והכפרים יחדיו".

והנה הכוסות תסובינה גם שנית, גם שלישית על הקרואים וישתו וישכרו. ועזריקם שתה להסיר עצב מלבו,אשר נמחץ מדברי היום ההוא, כי ענתה גאותו מאד.

וידידיה אמר לעזריקם: “שמעתי על בן משק ביתך לאמר: קפץ עכן את ידו מתת הון אדונו לדלים”.

ויאמר עזריקם: “הלא על זאת גערתי בו היום, והנני שולח אחד ממשרתי ביתך לצוהו לפתוח את ידו היום לעניי עם”.

ויאמר ידידיה: “טוב בני! לך בדרך צדקה כיורם אביך”.

ויעש כן עזריקם על אפו ועל חמתו,

ובני הנביאים נתנו לאמנון את בריתם שלום, ובערב ברכו את ידידיה וביתו וילכו להם. ויחפוץ גם אמנון ללכת, ויעצרהו ידידיה. ועזריקם קרא לתימן ותמר ללכת אתו אל ביתו ולהתעלס אתו בלילה, ותמאן תמר ללכת; ויפצר בתימן וילך אתו, וילך גם זמרי אתם. וטרם הלך תימן, אמר אל אביו: “ישב- נא אמנון אתנו”.

ויאמר ידידיה לאמנון: “הנה יעדתי לך את עלית הקיר אשר בגן הזה לשבת בה, וכל מחסורך עלי, רק חזק והיה לאיש”.

ויקחהו ויעלהו שם לעיני אבישי וסתרי ולעיני עזריקם ותימן ויאמר: הנה לך מטה, כסא, שלחן ומנורה, גם נבל וכינור לפרוט עליהם, כי שמעתי, כי יודע נגן אתה".

ויאמר אמנון: “קטונתי, אדוני, מכל החסד הזה”.

ואחרי כן הלכו איש איש למקומו, ואמנון ישב בעלית הקיר, תפוש ברוב שרעפיו בקרבו.

וקול המון חוגג נשמע בכל הקריה העליזה: אלה ירוֹנו במרום ציון, ואלה יצהלו ברחובותיה, בחורים ובתולות יצאו במחול משחקים, ובאי בימים ראו רואים. ויגילו בה' ובמלכם, כי פרח שלום בימיו. מנורות שמן ככוכבי השמים לרוב, האירו אל מכון הר ציון ועל כל מקראיה, ומגדל דוד, עפל ובחן נדמו כמעולפי ספירים למראה עין. גם הירח הגיה אורו בהדרת קודש על עיר אלהים ציון. ואמנון נשקף בעד חלון חדרו על כל שכיות החמדה, הנשקפות לו ממרום ציון, והנה תמר עוברת בגן עם מעכה אמתה, ובראותה את אמנון, שלחה את מעכה בערמה להביא לה ספל עסיס רמונים. והיא נגשה אל אמנון ותאמר: “נכבדות מדובר בך, עלם נחמד, בחלום חזיון ליל, כי עלם בתבניתך ובתארך ראה חננאל בחלומו; עלם, אשר תרום קרנו בביתנו. ומי יתן ויבא חלום חננאל, אבי אמי, עליך, כי עתה תעשה חיל ורוב טוב צפון לך. ועתה הגידה- נא לי: מה מולדתך כי אדע?”

ועיני אמנון רטבו מדמעה, ויאמר: אל- נא עדינה היפה בנשים! אל־נא תשלי נפשי בחלומות, כי מה תחזי בי, כי מה תרום בה קרני? ואנכי אומלל מאד, כי מולדתי נעלמה גם מאבישי, אשר קנני מילדותי מידי איש זר לו".

ותאמר לו תמר: “אל – נא תתעצב, כי רבות תחזה בך עין אדם: יופי, אומץ ורוח נדיבה, ומי בכל עלמות ציון אשר תראך ולא תאהבך?”

ויתאנח אמנון ויאמר: “מי גבר בכל הקריה הזאת, אשר יחשוב יופי להון ואומץ לבבי לכבוד משפחות?”

ותאמר לו תמר: “ומי יודע, אולי נמצאה בקריה הזאת עלמה, אשר טובה לה אהבתך מחיים, ולמקור גזעך לא תשית לב?”

ולא יכלה תמר לכלות את דבריה, כי שבה מעכה ותאמר לה ללכת אל תרצה, אשר חכתה לה לצאת אתה ברחובות ציון. ותקרא גם לאמנון, וילכו כולם יחד לשוש משוש בראש הומיות.

ותמר שמעה, כי מולדתו כמוסה ותקותה חָזקה בה. כי כן דבר חלום חננאל לאמר: מולדתו כמוסה ובקרב שנים תוָדע, ועזריקם שאל את עכן בבואו לביתו, על דבר מתנות ידו לדלים, ויענהו לאמר: “פתחתי להם יד רחבה כמצותך ואחלקה למו דגן,יין ותירוש לרוב”.

ויחר אפו מאד ולא דבר לו מאומה עד שוב תימן וזמרי אל ביתם. וחמתו בערה בו על משרתיו, אשר הבאישו את ריחו בעיני בית ידידיה, ויכם מוסר אכזרי, ואל עכן אמר: “ידוע תדע מן היום הזה והלאה, כי אם כה אומר אליך: מלא לאיש הזה די מחסורו ושִנית אתה אחרי דברי, ועשית כאשר עם לבבי, ואל תפן אל נדבות פי”.

ויאמר לו עכן: “מדוע, אדוני, תשימני כמטרה לקללת, כי תגול מעליך חרפת חורפיך להפילנה עלי?”

– הוי, עבד נבזה! – ענהו עזריקם – הלא תירא את חמת אדונך כי קשָתה ולא קללת דל נקלה כמוך; אנכי אחת דברי ולא אֶשנה, ואתה שמור מוצא פי. אם לא, וחרדת לרגעים מפני תנופת ידי; הן אבי פינק נפשך מנוער, וידי תכבד עליך לעת זקנה.

ויהי כי ירא עכן את חמת אדוניו, ויעש כן מן היום ההוא והלאה, ויהי שמו לקללה.

ובני בית ידידיה שבו אל מקומם. המנורות – אלה כבו ואלה כהו בכל היכלי ירושלים. חדל שאון עליזים, וידום המון קריה, רק מפה ומפה נשמעו עוד זמירות הלומי יין וקול ענות הצופים ושומרי העיר, הקוראים איש אל רעהו: “ברוך ה' מציון, שוכן ירושלים. הללויה!”

ואמנון עלה על ערש יצועו לתת לעפעפיו תנומה, ושנתו נדדה מעיניו, כי רוחו היה מלא מהדר ציון ומדברי תמר, ולבו הגה אימה לאמר: “הן רחוקה ממני תמר כרחוק שמים מארץ. אולי יתבונן אביה באהבתי אותה ויחשבני למכשול בביתו, ויגרשני בקלון ובחרפה”. ולזכר עזריקם אחז בשרו פלצות. “הה! תמר תמה ואיומה – אמר לנפשו – הרים סביב לך משׂאֵתם אפחד”. וישבע נדודים כל הלילה. עיני החרדים לדבר ה' קדמו אשמורות לעלות אל בית ה', ושמורות עיניו לא סוגרו עֲדֶנה.

ושנת תמר נדדה גם היא, ותצא מחדרה עם מעכה לראש אשמורות, ותתהלך אתה בגן, ותסר אל עלית הקיר, אשר שכן בה אמנון, והנה אור בה, ואמנון פורט על פי הנבל, ושפתיו תענינה בקול נעים לאמר:

ומעכה חשקה באמנון מיום ראתהו בבית לחם, ומיראתה קנאת גברתה הסתירה אהבתה בלבה, וכששמעה הפּעם דברי אמנון, אמרה לתמר: “ראי־נא, גברתי, מה אומלל אמנון, כי את נאות הרועים, באשר הסכין עליהם, עזב, לשבת עם נדיבים ולשבוע נדודים את פניך, כי הנה נשא עיניו אליך באפס תקוה; ומה תעני, גברתי, אַת, התשיבי אהבה אל חיקו לבשתך ולבושת הוריך?”

ומעכה דברה זאת בערמה, כי אמרה: “ירחק אמנון מפה ואלכה אחריו והייתי לו לאשה”.

ותאמר לה תמר: “לאמנון יאמר לבי: לגדולות בא הלום. הן מישרים יאהבוהו כל רואיו, אות הוא כי רצהו ה' ומי יודע מה עתותיו בידו?”