פרק ח

וחפר ובוקיה רשו וידַלו מאד, כי מארת ה' חלה בכל משלח ידיהם מן היום, אשר עשו המזמתה לבית יורם, ויִגֶל יבול ביתם ותקולל חלקתם בארץ. ויחילו פני מתן השופט לתמוך בידם כי מטה, עקב אשר היו דרושים לחפצו להתנכל בחגית אשת עברתו, להביא אוצרות יורם אל ביתו ולענות בנעמה שקר.

ויאמר להם מתן: “הן מכל אוצרות יורם לא נשאר לי מאומה, רק עצבת לבבי, ומה איפוא אתן לכם בעד חטאתכם? ואנכי גם אני נחמתי כי עשיתיה – בכל זאת אנכי אבקש לכם משען לחם ממקום אחר, חכו לי מעט”.

ויהי היום ויבוא מתן אל עזריקם ויאמר לו: “הנך יושב שקט ושאנן בביתך ולא תדע כי רעה נגד פניך, כי הנה באו אלי חפר ובוקיה ויאמרו אלי לאמר: ‘אבל אשמים אנחנו על נעמה, אשר ענינו בה שקר, והננו להגיד זאת לזקנים ומחו פשעה, אשר טפלנו עליה בשקר’. ואתה הלא שמעת מפי עכן, כי הרתה נעמה בברחה מבית אביך, ומי יודע אולי ילדה בן לאביך, ושב ולקח ממך את תמר בת ידידיה, כי לבן נעמה היא יעודה מילדותה, וקרע ממך גם מחצית נחלתך. ועתה קדמה פניהם, למען תשב לבדך על נחלות יורם אביך באין מחריד; ראה־נא כי אוהבך אני! על כן חשכתי את חפר ובוקיה מהגיד דבריהם בשער לפני הזקנים;אך יראתי פן יחזק עליהם מחסורם – והאנשים מרי נפש – ואמרו: ‘אנחנו כאשר אבדנו אבדנו’, ובצעו אמרתם ונשאו הם עונם, ומחצית נחלתך תהיה ליורש אחר, אשר יצא ממחבואו”.

ויאמר עזריקם למתן: “רבות עשית עמדי, ואת חסדך לא אשכח לנצח; ולחפר ובוקיה אמלא די מחסורם, אשר יחסר להם”.

ויעש כן עזריקם לחפר ובוקיה. ועכן ראה, כי ירויון זרים מדשן בית בנו, והוא וחלאה אשתו ויתר בניו נמכרים לצמיתות לעצמם ובשרם, ויחרוק שן וימס בקרבו; ויבך באזני חלאה אשתו ויאמר: “ארור מתן הבליעל, אשר הדיחני בפחזותו לרומם קרן נבל בננו ולהרכיבהו אלוף לראשנו. הציקתני רוח בטני, כי נלאיתי לשאת בשרי בשני; ואנכי לא לאורך ימים אתאפק, כי אם היום או מחר אגיד לו האמת, ויעבור עלי מה!”

ותאמר לו חלאה: “חלילה לך, עכן, כי פן תעביר על פיך דבר מה, ואנחנו וצאצאינו אבדנו, ומה, איפוא, ימריצך, כי תחפוץ להודיע כבודך, כי אב היית לאלוף ביהודה? יעלוז לבך במסתרים”.

ויאמר לה עכן: “האלוף הזה עוד יאלפני דעת בתנופת ידו וידענו, איך נגזרנו. ואולם דעי לך, כי לולא דאגתי ליתר צאצאינו, כי עתה לא שמתי לפי מחסום”.

ויתאונן עכן רע באזני מתן על אודות בנו, אשר ישביעהו בחרפה.

ויאמר לו מתן: “הן כבוד בנך זורח בחושך, ואם תופיע אור על מחשכיו, ונגלתה גם חרפתו גם רעתך יחד, ונגזרת אתה ואשתך; ואם ידוה לבך על הקלון, אשר תשבע מכבוד, הלא ירוח לך אם תדע מכאובי, כי רע ומר לי ממך; כי כמעט רגע נקמתי חרפתי מחגית, ולאורך ימים אנוש כאבי, בשומי אל לבי, כי אני הסיתיך להאביד שריד מבית יורם, גבר תמים עמי, ולהבריח את נעמה, אשר לא גמלַתני רעה מעודה. ולמי כל הכבוד? הלא לבנך, הה! אלה מוקד בעצָמי, ממנה אלך קודר כל היום, אף לילות יסרוני כליותי”.

– אהה! – ענה עכן גם הוא, בספקו כף אל ירך – מה זאת עשיתי? הלא טוב היה לי ולאשתי להתענות תחת יד חגית, מהתענות עתה תחת יד בננו האכזרי, הצפעוני, אשר גדלתי בבית יורם אדוני; ולזכר נעמה אשתו האהובה, תשוח עלי נפשי, כי ימי יודע אחריתה?

ויענהו מתן בשבר רוח: “לכן, עכן, נתן בעפר פינו נחשה ונדום”.

ולא שקר דבר מתן והיה כצל נהלך, ואיש לא ידע מרת נפשו. ומה הועילו לו אוצרות יורם, הצפונים אתו במקום לא שזפתו עין, כי ירא להראותם?

ואמנון התהלך בין בני הנביאים וכל בני בית ידידיה אהבוהו מאד, לבד זמרי, אשר דבר אתו אהבה ושלום, ובקרבו שם ארבו. כי היה דבר עזריקם אליו לאמר: “רואה אני את אמנון הרועה כקוץ מכאיב לי בבית ידידיה, להסב לב תמר מאחרי, לכן עוץ עצה מה לעשות”. ומן העת ההיא פקח זמרי עיניו על דרכי אמנון ותמר, וכל אשר ראה ושמע, אותה הגיד לעזריקם, כי קוה שכר לפעולתו. ואמנון הולך ומשכיל בדרכיו, ויכבדוהו ידידיה ותרצה ויטו אליו חסד, ויאהבהו תימן כאחיו ותמר חשקה בו. ויתן לו ידידיה נער לשרת לפניו ושמו פורה. ולא אבה אמנון להיות מאוכלי שלחן ידידיה יום יום, כי אם מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, וגם בכל מועדי ה', וביתר הימים הביא לו פורה ארוחתו מבית ידידיה אל עלית הקיר, אשר ישב בה. ועזריקם גם הוא היה קרוא בראשי חודשים, בשבתות ובמועדים לאכול עם ידידיה.

מקץ שלושה ירחים לשבת אמנון בבית ידידיה, ביום החודש, וידידיה ובני ביתו יושבים סביב שולחנם, ואמנון אֵחר לבוא בפעם הזאת. ויהי בבואו וישיבהו ידידיה לימין תימן, ועזריקם יושב ממולו, ואחריו זמרי. ויאמר ידידיה לאמנון: “מה נמלצו היום דברי בן אמוץ, בהטיפו מלתו על יושבי ציון! ועתה, אמנון, הלא פתוחה אזנך לשמוע ולהבין דבר”.

ויאמר עזריקם: “ומי בכל יושבי ציון לא יבין לדברי המוכיחים בשערים?”

– לא כן – ענהו ידידיה – לא כל אזן מלין תבחן ולא כל לב יבין דבר לאשורו, האף אין זאת, אמנון?

ויען אמנון ויאמר: “אמנם, אדוני, נשגבו דברי בן אמוץ ביתר שאת על דברי אלוה, אשר יטיפו יתר החוזים; כי יחם לבבו בשלהבת יה, ובחומו נדעכה נפשו ממקומה, תעזוב תבל ומלואה, תשחק להמונה ולשאונה, ורוחו יעלה אבר כנשרים, יגביה עוף בגאותו שחקים, ויתהלך חוג שמים בהליכות אֵל מלכו בקודש, אשר עיניו פקוחות לחזות מחזה שדי, מחזה בהיר, ואזניו קשובות לשמוע עצתו מרחוק, משם עיניו משוטטות אל קצה ארץ, ועפעפיו יבחינו בני עמו, לחקור עלילותיהם ולהבין את כל מעשיהם; ובראותו חטאת יהודה מתגוללת כפגר מובס בראש כל חוצות, יָטוש ממרומי עָל כנשר טש על טרפו, ישא אתו זעם אלהיו, יגעש, ירעש, ירעים בקול גאונו, ומפיו הוא חוצב להבות אש אוכלה, לשרוף חטאת מרי ולבער עון בצע. אך רגע הוא באפו , וכעבור סופה והנה רוח צח, מלא רוח וחן, יעבור עליו, אז תטופנה שפתיו נופת, אמרי שעשועים ותנחומות, להשביע בצחצחות נפשות שומעיו. יש אשר יערוך נגדנו את ה' צבאות יושב הכרובים, בהופיע הודו הנורא, בחביון עוזו, וסביבותיו שרפים פורשי כנפיים, הנכונים לעוף לכל אשר ישלחם הנאדר בקודש; יש אשר יביאנו בסוד אלוה, להשמיענו מה יעץ ומה דבר אל בקודשו; ויש אשר תשאנו אל ארצות לאומים מסביב, לראות את שם השֵׁאת והשבר, שלות לאומים ומחתּתם – ישעיהו יחזה לנו המשא, וכל החזיון ניצב גלוי לעינינו, כמו תראני עינינו דמות עם רב משוטטים לשבט או לחסד, וכמו תשמענה אזנינו שאון ממלכות צוהלים או מיללים. כן הוא אביר הנביאים, וכן לשון למודים, אשר נתן לו ה'; את לבות השומעים ניב שפתיו ימשוך אחריו בחזקת היד, רוחם ונפשם אליו יאסוף בכל אשר יחפוץ ברוב לקחו”.

ואזני היושבים סביב לשולחן היו קשובות לנעימות אמרי אמנון עד תומם.

ויען ידידיה ויאמר: “לשונך, אמנון, עט סופר מהיר! כן תוסיף קנות חכמה וישמח לבי גם אני”.

ויאמר תימן: “הן רבבות אזנים קשובות לדברי ראש החוזים, ולב אחד האלף יבינם, ואולם דובר צחות דגול מרבבה”.

ועזריקם נעוה משמוע ולא ענה דבר.

ויהי למועד אחר, וידידיה אמר לאמנון באזני בני ביתו לאמר: “הן הצלת את נפש בתי משני פריץ חיות, כי ידך רב לך, ולמה תקצר ידי מגמלך טוב לפי חסד? ועתה הואל וקח מידי מַשְׂאַת כסף כאשר תשית עלי, והיה כופר לנפש בתי; וגם עזריקם יתן לך נחלת שדה וכרם, כי כל הון לא ישוה לו בנפש בתי אשר הצלת. קחה־נא ועשית גם אתה לביתך”.

ויענהו אמנון לאמר: “אחת דברתי: לא אקח מאומה; ואתה, אדוני, היה- נא מגן לי כאשר היית עד כה, ושכרי הרבה מאד”.

וַיִישרו דברי אמנון לתמר מאד, וידידיה שמר הדברים בלבו ולא דבר עוד מאומה. וכן עבר הסתו. תמר מתרפקת על דודה, ונפש אמנון גם היא ערגה לתמר באהבה נסתרה.

והחודש הראשון, חודש האביב, בא, ואמנון הקדים לבוא אל בית ידידיה, וימצא שם את תימן ואת תמר לבדם, כי ידידיה לא שב עדנה מן השערים, ותרצה היתה בבית רעותה.

ותשאל תמר את אמנון לשלום.

ויאמר אמנון: “שלום גברתי!”

ותאמר לו: “ולמה, איפוא, סרו פניך, אמנון?”

ויאמר תימן: “כי נבהלה נפשו מן החזות הקשה, אשר יגיד בן אמוץ על ציון, וחש הוא עתידות לו; פעם ישית לבו לבקיעי עיר דוד כי רבו, ופעם לצבאות חילה כי מִעֵטו”.

ויענהו אמנון: “הן לאלה וכאלה יביט מגן עיר דוד, ה' צבאות שמו, ואנכי מה? ואולם דע לך, תימן, כי חיל ציון לא מעט כאשר תדַמה”.

ויאמר תימן: “אכן רב הוא, כי ירדו מלאכי אלהים לצבוא על הר ציון ועל גבעתה”.

ויאמר לו אמנון: “אם יראה אלהים, כי אין איש, אז גם מן השמים ילחמו לנו; אך עוד לא אזלת ידנו;אשור כי יבוא בגבולינו, אז כל איש, כקטון כגדול, כנקלה כנכבד, דרושים לחפץ ארץ מולדתם, מבטיחתם על שדי אמם ומאשרתם מיום הציגם כף רגלם עליה, עד יום האספם בשלום אל אבותם לנוח בקרב אדמתה. האכרים, עובדי האדמה, הכהנים והלויים, שומרי משמרת ה', ואנשי מלאכה, עושי מלאכת מחשבת; השופטים השומרים משפט וצדק על קנם, והשוטרים הרודים בעם, כולם שאולים, שאולים הם למשמרתם ולעבודתם כל ימי השלום, אך לא כן בימי המבוכה, בבוא כנהר צר על ארץ מולדתם, אשר הרָתַם וילָדָתַם; אז יעזבו האכרים חלקת שדמותם, החרשים את מלאכתם; יקומו השופטים מכסאות משפטם, ויצאו הכהנים מבין האולם ולמזבח, וכאיש אחד חברים נלוים הם אל אנשי הצבא, לצאת לעזרת ארצם ולישע משיחם. גם אנכי לשמע משא גיא חזיון מפי בן אמוץ, קול מבשר צבא רב, כמו שמעה אזני קול שופר, נפשי – תרועת מלחמה; לקול דברי איש אלהים התעוררה נפשי ורוחי לבשה עוז. האח! אמרתי, מצאתי ידי, הן זרועי מושלה לי למשוך קשת גבורים. סוסי תחתי יגמא ארץ, אלַוה אל רוכבי הצבא ואעשה נפלאות בחרבי ובקשתי. מה נהדרו צבאות רוכבינו ומה נאוו פעמי סוסיהם בעמק המלך, בהרעיש אותם רוכביהם כארבה! בעמק הנחמד ההוא ירוצון וידהרו אבירינו, שם אדיר לה' לנו! שם ירד לפקד צבא מלחמתו לימין מלכנו, מי יתנני כאחד הגבורים האלה, ואשפוך דמי כמים, המוגרים על ארץ מולדתי, מקור חיתי, אף כי עלם כמוני, אשר דל חלקי בחיים, וכל תקוה אבדה ממני”.

– ומדוע, אמנון, תאמר לתקותך נואש? – שאלתו תמר, אשר בכל עוז נפשה מנעה עיניה מן דמעה, – מדוע, אמנון, לא תקַוה? הלא טובה תקוה מחיים.

– מידך, אמנון, היתה זאת לי, – ענהו תימן, – כי מדוע תנער כפיך מקחת מאבינו מתן רב, כפר לנפש תמר? ואולם דע לך, אמנון, כי את נפשה רכשת, אף שבית שבי בלבה; חן, כבוד, ואולי גם אהבה.

מדי דברו זאת שחק לתמר, והיא אמרה לו: “גש הלאה, בוחן לב!”

ותלך מהם תמר ותבוא בחדרה.

ותימן אמר לאמנון: “חי נפשי, כי אֲהֵבַתְך וכאח לה תחשבך, וגם אנכי אחי אקראך כל ימי חלדי, ואל אשר יהיה לרוחך ללכת, אלכה גם אני. ידעתי, כי ישלים אבי חפצך לתת לך יד ושם בין הרוכבים, גבורי החיל, ואתך גם אני לראות עוזך וכבודך; ידעתי, תורך נוראות ימינך, והיית שר וגדול ביהודה. דע לך, אחי, כי גם ממני אבדה כל תקוה, ואל תראיני שאני בן נדיבים, כי בכל הון אבי אין די השב שלות נפשי, אשר נגזלה ממני. בראש הכרמל היא נחבאה, שם ראו עיני נזר כל פאר, חמדת החיים, ושם התעופף חזיון חמודי ויַשאר כליון נפש ונדודים; אך כמוס יהיה הדבר עמדי, לא אשאנו על שפתי, רק זאת דע לך, כי אהבת שלומים אהבתך לי, שלומים לאהבה, אשר נאצלה ממני, על כן דבקה נפשי בך מאד”.

– האח – ענהו אמנון– רב לי, ורבות רכשתי בבית אביך, ומה לי הון? הן אהבה ענוגה היא אהבת איש לרעהו, מקום מולדתה – השמים, שם צניף תפארה היא ביד אלהים, ותרד עלי אדמות לשפוך רוחה על כל בשר לשעשע בני תמותה; כאם רכה תנחמם מיגונם, אף תשא אתם במשא עמלם ותלאותיהם. יוצר הכל, אשר ברא לכל מזור תעלה, הוא עשה ויכוננה רפאות לרבבות בני אדם. האיש, אשר נפלה לו אהבה חבל בנעימים, כוסו רויה ומלאה עסיס להמתיק מרורותיו; בלעדיה במה נחשב האדם? הלא כמטרה לכל חץ יעוף, ומשחק לכל תלאה, או כאניה נשברה בלב ימים באין משוט ובאין מַלח. איש אשר אין אוהב לו, יבלה טפחות ימי חלדו ביגון ומכאובים; לא כן האיש אשר חננו ה' ברעים נאמנים אשר דבריהם ישעשעוהו וינחמוהו לעתות צרה, ודמעותיהם צרי מרפא לפצעיו; על כן יקרה אהבה מכל הון.

עודנו מדבר וידידיה בא ואחריו שבה תרצה גם היא, וישלחו לקרוא גם לעזריקם ויבוא.

ויהי לעת האוכל, ויבקש תימן מאת אביו לדבר עם שרי הצבאות לשום את אמנון בין הרוכבים.

ויאמר לו אביו: “היום הזה אשלים חפצו”.

וכן היה, כי נתן לו ידידיה סוס מצרים, וירד אמנון אל עמק המלך ללמד ידיו לקרב; ובכל זאת לא מנע רגליו תמיד מעלות השערה לדרוש קרבת אלוהים, ויהי בכל דרכיו משכיל.