פרק ט
הסתיו עבר והקציר בשל, ועזריקם שלח את עכן לשכור קוצרים לשדותיו אשר סביבות ירושלים. וילך עכן אל שער הגיא ויבוא בפנה נסתרה, אשר שוכניה דלת העם: קוצרים, בוצרים ויוגבים. וירא שם אהל קטן, אשר קירותיו טבעו בארץ עד חלונותיו, ויבוא אל האהל, וימצא בו אשה ונערה נדברות אשה לרעותה, וידיהן שלוחות בכישור; האשה טובת חן ועצובת רוח, והנערה יפת תואר ויפת מראה מאד.
ויאמר עכן אליהן: “אלהים עמכן, נשי החיל!”
ותאמרנה לו: “יברכך ה'”.
ויאמר עכן: “היש את נפשכן להניף מגל בקוצרים או ללקט בעמרים אחרי הקוצרים, כי עניות אתן כאשר עיני תחזנה; הנה בא הקציר לשמחת לב אביוני אדם, כי תם הסתיו עם דגן ישן יחדיו. אך עוד מעט יניפו את העומר ואכלו עניי עם לחם, קלי וכרמל מיבול חדש”.
ועכן לא גרע עיניו משתי הנשים מדי דברו.
ותאמר האשה: “שומרות אנחנו את אהלנו ובשדה אחר לא נלך”.
ויאמר עכן: “ובמה אתן מכלכלות נפשותיכן בציון?”
ותאמר האשה: “מפרי כפינו, כי הוא קצירנו. הן ידינו עושות סדינים וחגורות, ומחירם לנו למחיה, ולחם עצלות לא נאכל, כי עצלות ראשית כל עון, ועון מוריד שאול”.
ויאמר עכן: “אין זאת כי אלמנה את והנערה זאת היא בתך, אך הנה יפת תואר היא מאד, ולא לה לשבת באהל דל, כי יראנה אחד השועים והושיבנה בהיכלי שן”.
ותאמר האשה: “הלא כן יאמר המשל הקדמוני: 'בהיכלי שן קנאה מצאה לה קן, ובמאהל דל כל אָון יחדל”.
וישם עכן את עניו באשה, ויתר לבו ממקומו, כי הכיר את נעמה גבירתו, אשת יורם האהובה, ויתנכר אליה, ויצא מן האהל נבוך ושומם, ויבא אל ביתו ויגד לחלאה אשתו את מבוכתו ויאמר: “מעי המו לנעמה המעונגה והמפונקה. ורחמי נכמרו לבת יורם אדונינו, הפורחת בעניה כשושנה בישימון; אויה נא לנו! כי הרבינו להרע את בית יורם, מבלי עשות טובה לנפשותינו”.
וחלאה גם היא נבהלה כששמעה זאת, ותאמר: “השמר לך פן יעבור שמץ דבר על שפתותיך ועוללת בעפר קרן בננו, וגם אחריתנו נכרתה. תן בעפר פיך ודום”.
ויאמר עכן: “אנכי זאת אעשה להן: אקנה מהן סדין או חגורה וארבה במחירם מתבואות אסמי עזריקם, כי להן כל הון יורם.”
ותאמר חלאה: “עשה זאת בהשכל ובדעת, אך יראתי פן יוָדע הדבר לאיש ונגזרנו”.
ויהי לתקופת השנה, למועד ההוא אשר הציל אמנון את תמר מן האריה, וידידיה אמר לעשות זבח משפחה, וישלח להגיד לעזריקם לבוא בראש הקרואים, ביום המחרת.
וישלח עזריקם לקרא אליו את זמרי, וכבואו אליו ענה ואמר לו: “לא אכחד ממך זמרי באשר אוהבי אתה, כי על אפי ועל חמתי המשתה, אשר ידידיה עושה, להזכיר עוז ימין אמנון וחסדו, אשר עשה לתמר. כי ידעתי, כי יַעְדָה הרועה מחר גאון וגובה להפיל אור פני לעיני תמר”.
ויאמר זמרי: “אמנם הדור אמנון מאד בלבושי הגבורים, בלבשו חגור ובחגרו חרב על ירך; כגבור הודו במלחמה תראהו תמר, וגם כל רואיו חן חן יענו לו”.
– לא – ענהו עזריקם באף – לא אלך מחר אל המשתה ואמרתי, כי חולה אני.
ויאמר לו זמרי: “הן אמנון נצב לשטן ולקיר ברזל בינך ובין תמר תאות נפשך, ומנעת רגליך לגשת אליה, התזַכה בזה את ארחך, בפנותך אל שונאך עורף? זאת לא זאת; ואולם שאל־נא פריצי החיות ויורוך, את האריה ואת הכפיר – ויאלפוך לארוב למשנאך; האריה ידכה יָשׂוֹח עת יכסוף לטרוף, הכפיר יושב במסתרים עת יצמא לדם לא ינהמו ולא ישאגו פריצי החיות ממעונתם, ועוברי בטח יפלו בעצומיהם. כמעשיהם יעשה כל איש מזימות. הן לחיות נתן אלהים מלתעות חדות, ולאדם נתן לשון רמיה; ואל טרפו מלתעות כפירים באלפיהם, ולשון רמיה ברבבותיהם; שני אריות אדמו מדם, ומרמה תאכל טרפה ומחתה פיה ואמרה: לא פעלתי און; כנמר היא שוקדת על הרעה, ותתכסה בעור כבשה תמימה. לכן שמעה לי ואאלפך חכמה, זאת תורת אדם בעיר הזאת, החפץ חיים הוא ישמרנה והצליח דרכו, זאת היא: לחשוב און בלליה, ולבקש תורה מפי כהן ביום, לשוך בשִנים ולקרוא שלום, כן תעשה לאמנון: פיך ושפתיך ישאו לו שלום אהבה, ובלבך תשים אַרבך; אם משטמה יוקדת בקרבך, אל תראנה החוצה, כי אם כעופרת תהיה חמתך נתכת בקרבך, אשר לא תעלה להבה בפניך ועשן באפך; אם כה תעשה, תבלע את אמנון, ואתה תרחץ בנקיון כפיך”.
ויענהו עזריקם לאמר: “קסם על שפתיך ודברי תרפים יוצאים מפיך; אך במה תפר את האחוה, אשר בין אמנון ותימן, כי אגודתם נוסדה יחד?”
ויאמר זמרי: “אדרוך לי קשת רמיה לירות במו אופל למו, כי כן יחרוך רמיה צידו; אנכי אהיה כטל לאמנון, להצמיח לו אהבה וחן בלב תמר ותימן, ומהללי ישגשגו כנטעי נעמנים ביום נטעם, אך לא יגמל פרים, כי אוציא ממסתרים סופה לשרש כל צמחי אהבה ולסערם מלב תמר פעם אחת, כמוץ יסוער מגורן, ונתקתי את החוט המשולש ביד חרוצים, וסכסכתי זה בזה במועצות ודעת, עד יתאבכו גאות עשן משלשתם, להכהות עיניהם מראות הלהבה הבוערת בם. רק נשית חשך סתרנו, כי הוא יאיר לנו הדרך. גם הדיגים יפרשו מכמורתם ביום ענן וערפל, ובעת אשר יגְרְשו מימי הנהר רפש וטיט”.
וישם עזריקם לפני זמרי יין וישת ויאמר: “הן מתוק היין בפינו, אך ידי אדם רב דרושות לחפצו: ידי נוטעים, בוצרים ויוגבים. הלא תבין לשכל מלי”.
ויאמר עזריקם: "דבריך־מים עמוקים ולכל תכלית אתה חוקר, אך הגידה לי, מה ירמזון מליך?
ויאמר לו זמרי: “הן מתקה מרמה בפינו, אך ידי ערומים ונוכלים דרושות לחפצה, והידים האלה לא תעשינה תושיה בלתי אם תמָלאנה. ראה־נא כי ערום לבי נגדך, ואם אין כסות לכל מחשבותי אתך, ופתחת גם אתה לבך, גם את ידיך לי לעת מצוא וחפץ”.
ויאמר לו עזריקם: “נגידים דברת לי היום, וכמו נגיד אקרבך, והיו לבי וידי פתוחות לך מן היום הזה, רק תבצענה ידיך אמרתך”.
ויבוא עזריקם ביום ההוא אל אחד אסמיו ויאמר: “הנה אסמי מלאים מדגן ישן, אוציא־נא את הישן מפני חדש, ואתנהו במחיר, מחֵלב חטה, אשר באסם הזה, יהיה לכסף מוצא לעת הזאת. לא תגע ידי בכסף האצור באוצרי. הבה אראה, הידי או יד אמנון תעוז?”
ויהי ממחרת ועזריקם רחץ ויסך בשרו בשמן המור, וילבש מחלצות, וילך אל ידידיה. ויבוא שם בבוקר בטרם נאספו הקרואים, ויבוא בחדר תמר וישאל לה לשלום, ותענהו: “שלום אדוני”.
ויאמר לה עזריקם: “הלא עת הוא לקראני אהובי ולא אדוני!”
ותענהו תמר: “חי נפשי, כי לא ידעתי עוד דבר אתך. הן רבות הוכחתני בריבות שפתיך על מנעי כבוד ממך, על כן קדמתי היום פניך בכבוד, כאשר יאתה לאלוף כמוך, ולמה חרה לך?”
עודנה מדברת, והנה תימן בא, ויגש אל החלון, הנשקף על פני רחוב המזרח, וינופף ידו וירזום. ותגש תמר גם היא ותשקף בעד החלון לראות, אל מי יניף תימן יד. ותרא והנה אמנון, הדור בלבושו, רוכב על סוס מיוזן כגבור הודו במלחמה. חגור חרב, לבוש שריון וכובע, יושב בהדר וגאון על גב סוס, המכוסה בעור האריה. ומראה סוסו כערוך לקרב, מנחיריו יצא עשן, ומפיו יז קצף, ירעש בהוד נחרו, ירקע ברגליו, יגַמא וישאף עפר ארץ; אך רוכבו יבלום עֶדיו בעוז ידו, יאחז ברסנו ויעצור בו, ויטהו ויגישהו אל החלון, אשר נשקפו בו תמר ותימן.
ויאמר לו תימן: “אנה נחפז סוסך לשאתך?”
ויאמר אמנון: “אל עמק המלך, כי יודע הוא מועדו לרוץ שם במעגל עם יתר הסוסים חבריו”.
וישאלהו תימן: “ולמה לא יֵדע גם רוכבו מועדו? הלא מידך לנו היום המועד הזה ולמה יפקד מושבך בין הקרואים?”
והנה הסוס מתקומם על שתי ארכובותין, יתהולל וישאף לרוץ.
ויאמר אמנון: “יודע אני נפש בהמתי על כן אריץ את סוסי בעמק המלך, ושבתי עוד מעט”.
ויאמר תימן: “סוסך יהיר במכסה עור האריה, אשר על גבו”.
ותאמר תמר: “כי היה הסוס כאחד האדם, נבוב הלב, להתגאות במכסהו, וישכח, כי לא מידו הוא לו”.
ויצחק אמנון וישַלח רסן סוסו, וישאף רוח, וירץ כאילה שלוחה.
ויאמר תימן באזני תמר ועזריקם: “מה יפה אמנון ומה נחמד; צח ואדום, לבוש כגבור ביום קרב”.
ותאמר תמר: “לו היתה המשרה נתונה ליופי, כי עתה לאמנון יאתה מלוכה, כי הוא לדוד מלך ישראל ידמה”.
– לדוד בשנותו את טעמו, – ענה עזריקם בהעדר שפה.
ותבט עליו תמר בחרפה ובבוז ולא ענתהו דבר.
ויאמר לו תימן: “ומדוע לא טוב טעמו בעיניך?”
ויאמר עזריקם: “כי משנה הוא את טעמו לרגעים. פעם יתרועע עם למודי ה' ופעם עם למודי מלחמה יתחבר, ומחליפות עתותיו ישכח ראשיתו ואחריתו, כי רועה צאן היה בראשיתו, ורועה רוח יהיה באחריתו, וכל יגיעו לריק; לא לקח מידי אביך מתן ומנחה ותהי זאת חכמתו; כי מה יופיו, גבורתו, מנגינותיו ונועם לקחו? האם תהינה לו אלה כסות עינים לכסות על דלת משפחתו ואל רישו?”
ויאמר לו תימן: “בינה, עזריקם, לשכל מליך וראה, כי תהפוכות תדבר, לו בן אלוף ביהודה היה, כי עתה אמרתי: לו נאוה סכלות ואולת, כי מה לו חכמה והוא בכבוד אבותיו יתימר ויתהלל בעושרם; אך מנע ה' אלה ממנו ויתן לו תחתם יפי, חכמה וגבורה, התבזה במתנות אלהים אלה?”
– על שלושה אלה נשאתי לו, – ענהו עזריקם, – אך על ארבעה לא אשיבנו: לשון למודים! מה יתן ומה יוסיף לבוז משפחות לשון למודים? התהיה לדבריהם שארית בלב מקשיביהם, האם דברם יהיה נצב לעולם? הן כל בני ציון למודי ה', וַעֲנִיֶיהָ בני נביאים יתאמרו, כולם רודפי אמרים, שוגים במשל ובמליצה, ישיתו בשמים פיהם להטיף מלתם על גוי ועל אדם יחד, ישיחו בדורות קדם יגידו מראש ימים יוצָרו. אך דורם – כעס, וימיהם – מכאובים, ממרום ידברו ועל הארץ אין למו משען לחם; ועתה מה להם השמים? השמים שמים לה', ואיש נבון ימצא חפץ על הארץ, אשר נתן לו אלהים למען לו, ינסך בשמחה, ינסך מיין גפנו על המזבח; אך שאל־נא למודי ה' אלה ויאמרו לך: “לא יערה לה' נסך ואין לו חפץ בזבחים”; ואולם אשאלם גם אני: הבסוד אלוה באתם ונגלה לכם חפצו?משל ומליצה עמל הוא בעיני, וצחות לשון עלגים.
ויאמר לו תימן: "אם על פיך יחיה גבר, כי עתה עמל יהיו משלי שלמה, אשר יעתיקו אנשי חזקיהו בימינו, ושירי דוד לשון עילגים יחשבו; ואולם דע לך עזריקם, כי אמריך נואש, ולא יפרה, כי עתה –
– כי עתה יצמיחו לענה ורוש – ענתה תמר, בגשתה אל החלון לראות, מתי ישוב אמנון.
ועזריקם לא פנה אל תמר בפעם הזאת, כי ירא פן תתך חמתו כאש, ויאמר לתימן: " אנכי באחת אשיבך ולא אוסיף: הלא כאשר לא נאה למלכים שפת עלגים, כן לא יאתה למסכן מליצה וצחות, כי חכמתו בזויה; הן אלה למודי ה' כעניי הרוכלים בעיני, אשר אם ישאו בידיהם כסף לתתו במחיר –’אך בדיל הוא' יענה הקונה ואוזל לו; הלא מנוד ראש הם בין האלופים, ולעג לקציני ירושלים. מי יתן החרש יחרישון.
– כי תחרשנה אזניך מקול דבריהם, – ענהו תימן – ואולם ראה־נא, כי יתר שאת לעניי הנבונים על בוערי אלופינו, כי כסף עשירים אתם יחד יתּוֹם; לא כן חכמת הנבונים, כי נראה חכמים ימותו, אך חכמתם נצבה לעד ודבריהם לדור דורים. אשר נפשותיהם צרורות עם אלהיהם; ואחרון על עפר יקום יתן כבוד לשמם ולזכרם, ויהיו תפארת לבניהם אחריהם. לא כן השועים הבוערים, אשר נפשותיהם צרורות בצרורות כספם – ויגועו ואַים? לא שם ואל זכר למו, אם תאבה, עזריקם, ואם תמאן לשמוע, חדל לך מדבר תועה!
ותמר, אשר נלאתה משמוע את תהפוכות עזריקם, אשר דבר בזדון לבו ובאש קנאתו, ענתה ואמרה: “אנכי אשימה קנצי למלין, הלא מודעת זאת, כי למן היום אשר בלל ה' את שפת כל הארץ, נפרדו בני איש ללשונותיהם, למחשבותיהם ולעלילותיהם: לב משכילים יהגה דעת, נדיבים ידברו נדיבות, ולצים, רודפי קדים, ירעו רוח וידברו הוות נפשם; וירושלים הלא מלאה מכל אלה ככלוב מלא עוף; ילך לו, איפא, גבר במסילתו, יבקש לו רֵעים כנפשו, ואיש איש יקצור את אשר זרע”.
ועזריקם זכר את הלקח הטוב, אשר נתן לו זמרי, וינחם על הדופי, אשר נתן באמנון, ויאמר: “הלא רק דברים ניסיתי אליך על אודות אמנון, אשר טובתו דורש גם אני; כי על כן חפצתי לתת לו מתן ומנחה, למען ישב שאנן על נחלתו. אולי שגיתי, הביני לי, תמר, משוגתי וארפנה”.
ותאמר לו תמר: “הלא אם אתה תלין משוגתך, או תעזבנה, אחת היא לי”.
עודם מדברים ומטר סוחף נתך ארצה, ועזריקם נשא בשרו בשניו, ויעזוב שיחו על דבר אמנון. וידבר על דבר המטר, אשר יפריע קוצרי שדותיו ממעשיהם.
ותמר עודנה נשקפת בעד החלון, והנה אמנון רוכב על סוסו, הטש כנשר לשוב אל ביתו, כי עצרהו הגשם מהתרוצץ בעמק המלך.
עוד מעט ואמנון וזמרי באו בחדר תמר, ויהי אך שם זמרי עיניו בעזריקם ובתמר, ויבן כי נתגלע ריב בין ביניהם, ויאמר להם: “במה נדברתם הפעם?”
ויאמר תימן: “התוכחנו יחד לדעת, במה יזַכּה גבר את אָרחו”.
וזמרי כפף כאגמון ראשו ועיניו השפיל לארץ, ויתאנח ויאמר: “במה יִזְכּה ילוד אשה? הן מספר שערותינו יהיו חטאינו, ועוון עקבינו יסובינו, כי יתור גבר אחרי לבו ועיניו לזנות אחריהם; עיני גבר ועלמה כי נפגשו, עון פלילי הוא; אם שמע גבר קול אשה כי ערב ומדברה כי נאוה, זימה היא; ולא באלה לבד, כי אם גם במעשה ידיו, בצעדי רגליו, בדבר שפתיו ובטעם חכו יחטא גבר על נפשו”.
ויאמר לו תימן: “ומי יודע, אולי גם בריח אפו יחטא גבר?”
ויאמר לו זמרי: “הכשחוק הוא בעיניך? והיום קרֵני כזאת, כי באתי אל כרם אביך, אשר לא חללהו עדנה, כי לא שָלמו לו שלש השנים הערלים, הגפנים סמדר נתנו ריח באפי וינעם לי. הלא מצער היא! אך לא טוב לגבר לשאת גם חטאת קטנה. לוּ יכולתי לכפר חטאתי זאת בקרבן, כי עתה הבאתי שתי תורים לחטאת”.
ויאמר תימן: “לוּ על פי זמרי יחיה גבר, כי עתה נגזר צאן ממכלאות, ותורים ובני יונה יכליון מארובותיהם; לא יספוק כל צאן קדר לאשמות, וחית לבנון אין די עולה, כי חטאת רובצת על כל צעד, ועון ופשע על כל כף רגל, וארץ חֲנֵפה תחת ההולכים עליה. לוּ עונות כאלה וכאלה יחשוב לנו ה' כי עתה כולנו תמנו לגוע בעונינו. לא, זמרי, לא לאדם דרכך, בך ילכו מלאכי אלהים; אך הלא יענה לנו אמנון גם הוא חלקו. רק אל־נא, אמנון, תגדור בגזית דרך ה' ואל תראנו דרך החסידה בשמים, כי על הארץ נחנו”.
ויען אמנון בענות חן ויאמר: “לא לאדם לשום דרך ולא לגבר הגד משפט, ומה אחוה לכם דעת? אכן, כמעלת גרה אהיה הפעם, להוציא מלבי מלין, אשר בלעתי כבכורה בטרם קיץ, את אשר שמעו אזני מפי מיכה המורשתי, אותה אגיד לכם. הלו זה דברו: ‘הגיד לך, אדם, מה טוב ומה ה’ שואל ממך, כי אם עשות חסד והצנע לכת עם אלהיך”.
ויאמר תימן: “אכן, אמנון יודע לברר מלין, על כן זך ישר פעלו”.
ותרצה, אשר דברה בכל העת ההיא עם רעותה, אשר באה לבקרה באהלה. באה עתה בחדר תמר ותאמר: "מדוע כולכם נאספים פה? באו הביתה כי הנה בא אישי עם קרואיו.
ויעשו כן, ויעל ידידיה עם קרואיו אל בית ה' ןיזבח זבחי תודה ברנה, וישובו יחדיו, ויאכלו וישתו ויטיבו לבם ביום ההוא, וישובו איש איש לביתו אחר הצהרים, אחרי ברכם את ידידיה וביתו. ועזריקם שב סר וזעף אל ביתו.
ותימן אמר אל זמרי: "הגידה לנו, זמרי, במה חטאנו היום? בטעם חכנו או ברוח אפינו?
ויאמר לו זמרי: “למה תחטא הפעם בלעג שפתיך? הלא אם נאוה שחוק לעול ימים, לא כן גבר כמוני, אשר ידאג מחטאתו ודמוע תדמע עינו, בזכרו חטאות נעוריו ופשעיו”.
וידידיה שמע את דבריהם, וישלח את זמרי לעשות מעשיהו, וימלא פיו תוכחות ויאמר לתימן: “מדוע, בני, תשחק לצדיק תמים? הלא תאלף דרכיך גם אתה למען תשכיל; ראה־נא עָמדוֹ בבית ה' בלב נמס ובעינים דולפות אל אלוה, יראוהו הכהנים יהללוהו, יראי ה' ויכבדוהו”.
ותימן נכלם מדברי אביו.
ויעל ידידיה השערה אל הזקנים, ותימן אמר לאמנון: “בעוד שלושת ימים עוזבים אנחנו את בית החורף לשבת בבית הקיץ אשר לנו בהר הזיתים, והיית נכון לעלות עמי שמה לעת ערב”.
ותאמר תמר: “שלושתנו נעלה שמה, כי חדל המטר ואור בהיר בשחקים”.
ועזריקם שב אל ביתו, וחמתו בערה בו. אחד מעבדיו גלה את אזנו בסתר כי העמיס עכן על חמורו מחֵלב חטה וילך. ויחר אף עזריקם מאד, אך חכה עד שוב עכן. וכבוא עכן וישאלהו עזריקם לאמר: "איה, איפא, חברת הגנבים, אשר תשא למו הון אדונך?
ועכן נבהל ונבוך מאד ולא יכול לענותו דבר. ועזריקם העיר חמתו, ויאחז בשערות עכן וימרטם, ויך בחרפה לחייו
וחמת עכן תקפתהו ויאמר: “הוי, נבל, בן בוז משפחות! הרף ממני פן תמות נפשך עמי יחד!”
ויתן עזריקם קולו למשרתיו ויאמר: “אסרו את הנבזה הזה והורידוהו אל הבור, והורידו לו לחם צר ומים לחץ, וישב שם עד אשר תאבל עליו נפשו”.
ותגש עליו חלאה ותבך ותתחנן לפניו, לחמול עליה, באשר מינקתו היתה להשיב חרון אף מאישה, ויהדפנה עזריקם בחרי אף.
ויאמר לה עכן: “אלה המכות, אשר הכוני ידי! ואַת אל תפצירי בנקלה הזה”.
והעבדים אסרו את עכן ויורידוהו אל הבור.
וישם עזריקם את העבד, אשר הלשין את עכן, לפקיד על ביתו. ויחקור עזריקם את חלאה לדעת, מי לקח מעכן את החטה. וחלאה ידעה, כי נעמה היא זאת, אשר לקחה מיד אישה את אשר לה ותהי כלא יודעת בעיני עזריקם.