פרק י

והר הזיתים הוא מקום נחמד ופנה יקרה לבני ציון, ובצל זיתיו והרעננים יחסו כל אוהבי עונג ועדן. ויעלו בו אמנון, תימן ותמר בין הערבּים.

ותאמר תמר: “בעוד שלשת ימים נצא מקריה לשכון פה, ולי מה יקר המקום הזה!”

ויאמר אמנון: נפלאה נפש האדם, כי חליפות תאהב כל היום: כי תבחל נפש בני הכפרים במנוחות שאננות, ושאפו המון קריה, אשר ידַמו למצוא בו כל תענוגות בני אדם; ובני קריה ילאו להתהלך במקהלות עם ולראות כל פגעי בני אדם בראש הומיות, ונפשם שוקקה מנוחת יער ושקט נאות שדי. ומה יקר המקום הזה, שחוברו למו בו דממה ורגש יחדיו! הן מקדם להר הזה נראו פני ים המלח, תבנית שוממות דור ודור וסמל דממת נצח, ולפאת ים נשקפה ירושלים כולה, מחזה כליל יופי".

– הראית את ככר ים המלח? – שאלתהו תמר.

– ראיתיו, – ענה אמנון, – בשובי מבצרה למועד חג השבועות; ואבותינו ספרו לנו כי כגן עדן היתה הארץ ההיא לפני שחת אלהים את סדום ועמורה, ותחתיה נהפך כמו אש מרעת יושבי בה; ועתה היא ארץ נוראה, ארץ הרת־נפט, גפרית ומלח, גם זפת בוערה ומעלה צחנה. עליה תאבל שממה, לא יעלה בה כל צמח, וזיז שדי לא ישמחנה; כנף רננים לא יתן שם זמירות, וכל עוף השמים נודד ממנה. גם פריצי חיות יחרדו ויברחו מן כל החבל ההוא, אשר קללת אלהים רובצת בו מדור דור. בתוהו ילל ישימון הזה ירחף השטן על כנפי צלמוות, ומלך הבלהות ישכון בחרבות סדום ועמורה, הנשקפות מעל פני ים המלח; נאסף כל רגש חיים וקול המולה מארץ המלחה ההיא. אל חיק ים המלך ישתפך הירדן, ובו יֻשבת שאונו ותמות דגתו. כן תפער שאול פיה לבלוע שאון עריצים וחיתם יחד".

ותאמר לו תמר: “שעה מחזיון משמות נצח ושא עיניך לראות עיר אלהים: מה נחמדו ראשי הומיות לעומדים פה! הבט אל תפארת שער המזרח וראה שער המים, המלא תשואות לעת ערב, כצאת השואבים לשאוב מים. שם קול שאון משער הסוסים, בו יעברו שרי יהודה ואציליה ברכב, בצבים ובכרכרות; בעלותם הר ה' ירעשון וישתקשקון אופניהם ויהמו גלגליהם ממרחק. האח! מה נעים קול מרכבות בראשי ההרים, כשאון חרישי שואן מקצות ארץ”.

– הביטו שם – ענה תימן – שם בשער הדגים נראה דמות עם רב, מוכרים וקונים, כי יהפך על המקום ההוא שפע ימים וחיל מים אדירים, ושמעו שריקות העדרים שער הצאן, אשר יקבצו לו צאן קדר ואילי נביות.

– האח – ענה אמנון – עיר הומיה, מלאה תשואות. הנה ארמנותיה יושבים על משפטם, ומגדליה כבני ענק יעלה לעב שיאם. המונים המונים מתרוצצים ברחובותיה וכוננים צעדיהם אל אשר תשאם רוחם ואל אשר ימשכם חפצם. החפץ והרצון הלא הם הצירים הנאמנים, אשר עליהם יסובו כל מעללי איש. סוף דבר, במקום הזה העין רואה חזיון תבל, האזן שומעת רגש תשואותיה, ולב נבון יחשב דרכו; כי המון בני איש ושאונם, ישעם וחפצם המה מהבל יחד, אם לא לה' המה; כי כבית ה' המרומם על הר המוריה ונִשא מכל היכל וארמון, כן רצון השוכן בו נשגב ומרומם על רצון שוכני בתי חומר; כי רק על פיו יכונו דרכיהם ועלילותיהם, ובלעדו אך הבל יהמיון.

ותאמר תמר לאמנון: “שירה־נא לנו שירתך לציון, באשר למקום הזה יאתה, כי נשקיף מפה על עיר ומלואה”.

ואמנון לא מנע מחפצה וישר שירתו לאמור:

– האח! – קרא תימן, בנשקו לאמנון – האח! ראתה עיני אף שמעה אזני, ושירתך מה נעמה!

– כנעימות עיר אלהים, – ענתה תמר בעליצות נפשה,

ויוסף אמנון ויאמר: “מי ימלל תפארת ציון, ישמיעה כל תהלתה בשירים; ראו־נא שערי צדק ובם הוצג משפט, נכונים כסאות ליושבי על מדין; זקנים ושופטים, מחוקקים ובעלי אסֻפּות יושבים בכבוד והדר, איש על משענתו. על כל עושק ומרוצה, אשר יקרו בשוקים וברחובות, יקומו אנשי הריב, יעלו בשערים ויגישו משפטם לפני הזקנים, אשר יוציאוהו לאור. ברוך אלהי המשפט, אשר נתן לנו מלך טוב לישרים ונורא לסוררים, דורש משפט ומהיר צדק; אך עוד שמץ דבר לא נתבונן בעיר הזאת: הכי קרא לה בן אמוץ גיא חזיון? ועין רואה תראה בה חזיונות נפלאים, לא יתארם הציָר בשרד ולא יכתבם סופר מהיר בחרט אנוש. מי יבין לפעולות אלפי רבבות יהודה בבתי ירושלים, ברחובותיה ובמקדשי אל, ולא יעריץ את היוצר יחד לבם? אלה ילַמדו את העם דעת, אלה יכלכלום, אלה ישפטום. תופשי תורה, עובדי אדמה, שופטים ושוטרים, איש את רעהו חליפות יעזורו. הביטו אל הר בית ה': מגישי זבחים ומנחה ינהרו וירוצון אליו; חזו בפתחי שערים: שם איש את רעהו ידחקון לשמוע דברי נביא ומוכיח בשער; שם בראשי הומיות, שר, שוע ורב פעלים ילכו בצעדי גאון לעשות מעשיהם באמונה: גוי צדיק, כולו שומר אמונים! אכן עין בעין נראה, כי עיני ה' תמיד בעיר הזאת לנטות אליה כנהר שלום, לכן צרים ילטשו עיניהם לה. להביא אל קרבה תוהו ולא סדרים. הוי, אשור! הנה חרבך משכלת גוים שכחי אלהים, ותאכל שומרון, ותשת קציר כל ממלכות האליל; ואולם פה ישוב צור חרבך מפני חרב רָותה בשמים, פה אדיר ה' לנו, ופה חציך יתמוללו בעבי גבי מגנינו! הנה היכל ה' בקרבנו, מלכנו ועמנו נשענים על אלהי מעוזם, ועיר עז לנו”.

ככלות אמנון לדבר ותמר התעוררה ותאמר: “דבריך, אמנון, נעמו מאד, וישביעו בצחצחות נפשי; לוּ ימים על שנה דברת כן, כי עתה שכחתי אכול ושתה; ואולם אשאלך והודיעני: האמנם ציון קריה נאמנה ולא תביט און בקרבה?”

ויאמר לה אמנון באהבה וחן לאמר: “ראי־נא, גברת עדינה, הזיתים הרעננים השתולים בהר הזה, אשר יציצו ציץ למכביר, הישאו כל הציצים פרי? הלא ישליך הזית נצתו והיתה לבער, ורק עשיריה בה, אשר תגמול והיתה פרי. כן ינובון אמרי אמת על שפתי איש, ואולם היגמלו כולם והיו פרי מעללים טובים? וכן הקריה ומלואה; ואולם הידוע נדע העשיריה בה, אשר בחר ה'? לכן נאמר על כל איש, כי הוא זה, והוא עשירי קודש לה'”.

– אם כן, איפוא, – ענתה תמר – מה יתרון לחכם על הכסיל? ומדוע לא נכר איש חמודות לפני איש נתעב?

ויאמר לה תימן: “אם אמנם יתכסו אוילים במשאון וחשך, החכם יאיר לנו את הלילה לאט לאט; דמיונו כירח, אשר אורו מצער בראשיתו, אך בעת אשר הוא יקר הולך, יהמו עליו זאבי ערב, יחרצו לו לשונם כלבים שומרי לילה ונובחים מול הדרת נגהו, ואור פניו לא יפילון”.

– שא־נא, אחי, ואָשנה אחרי דבריך – ענתהו תמר – הן הירח יהל, חום אין בקרבו, ואולם אחרית נבון כצאת השמש בגבורתו, אשר ישיש לו כל חי ויאמר: האח! חמותי, ראיתי אור! לא כן הכסיל, כי אם כשבלול טמון בל חזה שמש; במורדי אור הוא, על כן מתעב הוא את יפעת זהרו, לא יראה אור בהיר לנצח.

– ידעתי, – ענה תימן בשחוק – ידעתי את השבלול, אשר עליו נשאת משל: השבלול, הטמון בחשך והמתגלגל תחת שואה להדאיב נפשך, הלא הוא…

– אל־נא, אחי, – ענתהו תמר – אל תזכיר את שמו לחלל קדשי המקום הזה, הן בחשך הוא הולך ובחשך שמו יכוסה, ורגלי לא תִמוט ללכת אחריו, כאשר לא ימוטו הררי ציון בלב ימים. עברה עת רעה ואבות לא יקריבו עוד את בניהם למולך ואת בנותיהם לאליל תפוש זהב וכסף; אך אזכיר הפעם את שם האליל הנתעב, אכן כשקוץ משומם נדמה לי עזריקם, ומתעבת אנכי את הכסף ואת הזהב, אשר יצפּוהו מחוץ, כי בהם יקח לו קרנים, ומה תפארת אבותיו, אשר בכבודם יתימר? חמסי על אבינו, כי יזכור חסדי אבות לבן, אשר יעולל בעפר קרנם. לא, אחי, לא תמוט רגלי ללכת אחריו, באמונתי נשבעתי!

– אנכי רדפתי אמונתך, – ענה תימן – השגתיה בין המצרים ופה תבּחן: הן אנכי מצאתי את השבלול, תועבת נפשך, ואַת הגידי לי, מי הוא השמש, משוש דרכך? הגידי, אל תכחדי, ראי השבעתיך באמונתך.

ותאמר תמר: “הלא נגלה השמש לעיני פקחים, למצער עבים יכסוהו, הם יכלו ואורו יגָלהּ”.

–אל־נא, אחותי, תביעי חידות – הוסיף תימן, ויפן אל אמנון ויאמר: “הלא לבך מבין משל ומליצה, הופיע־נא אור על אמרי אחותי, כי אתה שמשה”.

ואמנון ותמר נבוכו מדי דבר תימן.

ויאמר תימן: “הן בושת פני שניכם אות, כי אבין משל אחותי, ואנכי מאז תכנתי רוחכם, אף ידעתי, כי תשוקת שניכם עולה אל מקום אחד ודרושה לחפץ אחד; ועתה, אם און היא לכם, שכחוה, ואם לא, מדוע, איפוא, בללה את שפתכם השמיעוה באר היטב, ובאזני, אם תרעו אמונה”.

ויאמר אמנון לתימן: “הן היום מלאה שנה תמימה לחיים ולחסד, אשר עשיתי עם תמר, וחסדי…”

ולא יכול אמנון לכלות דבריו, כי נאנק דום, ועיניו מלאו דמעה.

ותמר גם היא הֵסַבה עיניה מנגד אחיה, ותמח דמעתה, אשר נזלה על לחייה, ותסב אל אמנון ותאמר: “לא, אמנון! לא יבול חסדך כציץ השדה, כי אם יפרח כשושנה בקרב לבבי”.

– כשושנה! – קרא תימן, בזכרו את שושנה, אשר ראה בהר הכרמל. – הה! השושנה פורחת ביפיה ובהדרה, אך לב גבר יבול.

עודם מחרישים והוגים שלשתם ברוב שרעפיהם בקרבם, והנה חזיון חמלה נראה לעיניהם, אשר העיר את רוחם. והנה פרס טורף, פרוש כנפים, פיו פעור וצפּרניו, צפּרני ברזל, כמשמשרות נטועים תחתיו, שואף, רודף אחר יונה, יפה־פיה, אשר נוצותיה נחפּות בכסף ואשר עיפה כמעט נפשה לטורף. וכראותם זאת ויתנו על הפּרס בקולם, ויסב הטורף מעט, והיונה החליפה כח; אך עוד מעט והפּרס שב לרדוף אחרי טרפּו, והיונה חוגרת עוז ומאמץ אברותיה, המתנוססות בירקרק חרוץ, נודדת כנפיה ומשתקשקת בכל מאמצי כח להמלט מעושקה אל אחד השיחים, או אל חגוי הסלע. ויחר אף תימן בהפּרס, כי נכמרו רחמיו מאד על היונה, וימהר וילקט אבנים וירדוף אחרי הטורף, וירחק לרוץ. ואמנון לא מש ממקומו, וידיו הרועדות אחזו בידי תמר בלי דעת. ויאמר: “הה! יונתי, תמתי, דמתה לתמר!”

ותמר גם היא החזיקה בידי אמנון ותאמר: “הלא ידך, אשר הצילתני מן האריה, היא תצילני גם מן הפּרס הרודף אחרי; ראה, נשאתי ידי אל דביר הקודש, כי לך אני מיום בית לחם, ועוד תוסיף שנית קנות ידי מכף שואפי, והייתי לך עד עולם”.

– עד עולם אני לך! – השיב אותה אמנון באמריה. – ראי־נא, עדינה, בהר הקודש נשבעתי גם אני: כי או עמך אראה חיים או אמות ערירי. אחת מצאתיך בין עלמות, ואחרת לא אדע עד עולם!

ותסר תמר את טבעת חננאל מעל ידה ותתננה לאמנון, ותאמר: “הן שם תמר החיה היום ושם חננאל המת מפותחים בה, והיתה לך הטבעת לאור, כי או חיים נעימים או המות הוכיח ה' לשנינו”.

וכמעט פּתח אמנון פיו לדבר, והנה תימן יוצא מבין הזיתים, והוא עיף ויגע, ובידו היונה. ויגש אליהם ויאמר: “הפעם ראו עיני, כי אלהים מבקש את הנרדף ועושה משפט לעשוקים, כי לא יכלה היונה עוד למלט נפשה מיד עושקה כח, וגם זרועי לא הושיעה לה. כמעט נשף בה רוח הפּרס ופיו פער להשחיתה, והנה נשר קל טש ממרומים ויכונן מעופו אל הפּרס, רגע אחד – והנה הפּרס אחוז בצפּרני הנשר, והיונה הנהלאה נפלה לארץ, כי עיפה נפשה, ואקחנה לי”.

– כן תהיה אחרית כל רודף! – ענתה תמר, בשומה עיניה באהבה וחן על אמנון, אשר שם אותותיהם אותות.

ויאמר תימן לאמנון בשחוק: “אות היא, כי לא יתן ה' לחית גם נפש תורך”.

ותאמר לו תמר: “מה לך כי תבקש היום צפונות? לוּ כדבריך כן יהיה, כי קשורה נפשי בנפש אמנון; אך איה איפוא תקותי, ועזריקם ירדוף אחרי כפרס?”

ויאמר תימן: “לכן יהיה אמנון הנשר ופרש כנפיו עליך, וגאלך מיד עזריקם וטרפהו בקנאתו”.

ותשחק תמר ותאמר: “תנה לי את היונה, אחרי אשר דמית אותה אלי”.

ויתן לה תימן את היונה ויאמר: “נצריה ותהי לך למשל”.

ותאמר תמר: “נצורה תהיה לי כאישון עיני”.

ותימן ותמר הביאו את אמנון אל בית הקיץ ויַראוהו את חדריו. ואחרי כן בא זמרי לקרוא למו, ויאמר להם: “למה תתמהמהו פה, ואביכם ואמכם מחכים לכם?”

ותימן ראה את טבעת אחותו על יד אמנון, ויהי כלא מתבונן בה, אך זמרי התבונן בה ויעלם עיניו ממנה, וידבר אתם על אודות דברים אחרים; מדי לכתם לשוב הביתה, ותימן דבר אל לבו, לסלוח לו את אשר לעג לו היום.

ויאמר זמרי: “חי נפשי, אדוני, כי שכחתי חרפּתך, ואתה הזכרתני. חלילה לי לטוֹר”.