פרק י"א
ויהי ממחרת בבוקר וזמרי פגע בעזריקם ברחוב, ויעברו על פּני שער הצאן ושער הדגים, ויבואו עד השער הישנה אשר לירך שער המזרח צפונה, והמון רבה משוטטים ברחובות קריה.
ויאמר זמרי לעזריקם: “מה רב ההמון הזה! בם מוכרים, קונים, נוכלים ופתאים יחדיו; ומה נואלו בני איש, כי ישקלו כסף בכל מעשי ידי אדם, ביבול האדמה ובבהמות שדי, אך מחיר האדם מי יודע? כי כל חפץ נמצא באדם: צרוף לבו בכור כסף ויצא לך כלי למעשיך, כלי חפץ או כלי משחית; או בריאה תבראהו, והיה לך האדם לשור מקרין ולדוב אורב”.
ויאמר לו עזריקם: ראה אראה, כי בטנך מלאה חדשות, בואה אל ביתי והגידה־נא לי".
ויאמר זמרי: “לא מקום דברים בבית, כי אבן מקיר תזעק; אף לא בראש הומיות, אשר על כל צעד שבע עינים, ועל כל אומר שבע אזנים קשובות, לצודהו בעופו מבין שפתים, כצוד בעל כנף”.
ויאמר לו עזריקם: “הנה מקום אתי, נלכה אל בית היין אשר לכרמי; כי הוא נבון, ערום ומכסה כל דבר”.
ויאמר זמרי: "ואנכי לא אגלה לו סוד. נלכה־נא אל גיא
התופת, מקום נשכח מני רגל בימי חזקיהו".
ויאמר עזריקם: “לוּ יהי כדברך, אך אם יהיה לך דבר אלי בלילה, אז תבוא בטח אל בית היין אשר לכרמי, והוא ישלח לקרוא לי, כי איש סודי הוא; ובכל זאת את דברינו אכסה ממנו, לא ידעם איש זולתנו”.
וילכו ויבואו אל התופת וישבו בין הבכאים.
ויאמר זמרי: “תמול נועדו תימן, אמנון ותמר בהר הזיתים ויאחרו שם עדי נשף. ויהיה בבואי לקרא להם, ואתבונן את טבעת חננאל על ידי אמנון”.
וַיִתּר עזריקם ממקומו ויאמר: “אהה, כי הבהילוני דבריך פתאום: טבעת חננאל על יד אמנון הרועה! אהה! כי בא חלום חננאל. הוי, זמרי! הלא אנכי בקשתי מאתך לשקץ את אמנון בעיני תמר, ואתה בחרת לך דרך עקש להללהו בפניה. למה עשית מעשיך בעצלתים, ותזנח לשורש פּורה רוש ולענה עודנו באבו? והנה הוא מתערה כאזרח רענן, הֲתָכוף עתה כאגמון ראשו?”
ויאמר לו זמרי: “צחוק עשית לי בדבריך, ובמה יכולתי לשקצו בעיני תמר? העיניה אנקר לאמר, כי לא תואר ולא הדר לו? ועין רואה תעידהו, כי כולו מחמדים. אנכי אחת דברתי ולא אנחם: איש, אשר אין על פניו מסוה צדק, כדגה, אשר סנפיר וקשקשת אין לה, –טמא! טמא! יקראו לו, לכן יהלל פּי את אשר שנאה נפשי”.
אך מדוע לא גלית את אזני ידידיה על ככה? – שאלהו עזריקם.
ויאמר לו זמרי: “האהיה אנכי לבדי יועץ תחבולות ועושה רמיה יחד?”
ויאמר לו עזריקם: “עוץ־נא עצה ומצא תחבולה, כי אמנון, בוז המשפּחות, כעצם בגרוני, לא לבלוע ולא להקיא; הן החסידה בשמים יודעת מועדה, ואיש נבון כמוך איך לא ידע עת לכל חפץ? ואם חפץ אתה לעמוד מרחוק, שים דבריך בפי אחר והגידם לידידיה”.
ויאמר לו זמרי: “הוא אשר דברתי לך: צרוף לב איש בכסף ויצא לך כלי למעשיך; אנכי אסית את פּורה, נער אמנון, מעבר האחד, ונקבתי לו את שכרו מאתך עקב אשר יארוב לאדונו, ואת מעכה אסית מעבר השני לדבר את אשר אשים בפיה. ועתה הבה כסף והניחה לי לעולל עלילות”.
ויאמר לו עזריקם: “הלא מאז אמרתי לך: לא אחשוב כסף למאומה, רק קנה לי את תמר במחירו. ולך, זמרי, מה אתן? שאל ממני עד מחצית הוני ולא אמנע ממך”.
ויאמר לו זמרי: “השָקט, אל תירא, אנכי אדע עת לכל חפץ, וימים יודיעוני חכמה לחַבל און ולהתנכל באמנון”.
וישובו יחדיו העירה, ויתן לו עזריקם משאַת כסף לתמוך את פּורה ואת מעכה בשוחד.
וידידיה וביתו יצאו מבית החורף וישבו בבית הקיץ אשר להם בהר הזיתים, וישב גם אמנון אתם, כי את עלית הקיר, אשר ישב בה, פִּנו לסתרי הירמותי, אשר בא מן הכרמל לשבת בציון שני שבועות, למצוא חפץ ולדבר דבר.
ויהי ביום השלישי לשבת ידידיה בבית הקיץ, ונער, משרת מתן השופט, בא אליו בלילה, לקרוא לו ללכת אל מתן השופט.
ויאמר לו ידידיה: “מה לאדוניך, כי חרד עלי את החרדה הזאת, ללכת אליו בלילה?”
ויאמר לו הנער: “כי חרדת מות הבהילתהו פתאום”.
וירכב ידידיה על פּרדו ויבוא אל בית מתן וישב על מטתו, ויאמר: “מה לך, מתן?”
וילטוש מתן עיניו לו ולא יכול לענותו דבר.
ותאמר לו אשת מתן: “רוח עועים מסוך בקרב אישי ומוכה הוא בשגעון ובתמהון לב”.
– אכן, – ענה ידידיה – ראיתיו סר וזעף זה ירח ימים, ואשאלהו לדעת פּשר דבר, ויאמר לי: “אך חלי הוא ואשאנו”.
– כן ענה את כל אשר שאלוהו, – אמרה אשתו – אך חליו דכא לעפר נפשו, ויהי סר וזעף יומם, ובלילות הלכו עליו אימים, לא ידעתי אכנה; כי, בהגיע חצות ליל, חרד, קם ממשכבו ויספּוק את כפּיו, וירקע ברגליו, ויגעש, וירעש, וידבר זרות ונוראות, אשר בהגיגי אותן תסמר שערת בשרי. כן עבר ירח שוא, אשר מנה לי בו ה' לילות עמל ועוני; אך בלילה הזה נבהלתי מראות, אף נעויתי משמוע, כי רבתה רוחו הרעה לבעתו, ויאץ בנערו לקרוא לך.
מדי דברה כה ותחרד ותִּתּר ממקומה, כי ראתה את עיני אישה מזרות אימה, ויתן מתן קולו, קול פחדים: “אהה! חגית ובניה, הה! לביאה על גוריה… אויה לי, מי יכבה מוקדי לבבי! – סורי, סורי אשה רעה, אל תטרפי נפשי באפּך… מדוע לא יבער בית נעמה?… הה, אשת כֶּבד עון, חטאת נפשי תרדפך חנם; הה! דברי עונות גברו מני!… אויה לי, מוקדי עולם!”
ולא יכול מתן דבר עוד, כי אחזהו השבץ, ושפתיו נאלמו דומיה, ויקח מפתח מראשותיו ויתנהו אל ידידיה.
ותאמר אשתו: “הנה מפתח המערה, אשר לא נגעה בו יד איש זולתו עד היום. אהה! כי ישליך אישי את משכנותיו, והנה הוא הולך למות”.
ותבך אשת מתן מרה.
וידידיה נחם אותה ויאמר: “הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם? הוחילי, כי יש תקוה, וה' ישלח עזרתו מקודש ויסעדהו מציון. ואַת אל תפני אל דבריו, כי בשגעון ידבר; ואני הנני שב לביתי ומחר אבוא הלום בבוקר”.
ויצא ידידיה מבית מתן ומחשבותיו נבוכו מדברי מתן, וירכב על פרדו, ויעבור את הרחוב האחד, גם את השני, גם את השלישי, והנה פני השמים פּני להבים, קיטור עשן ולהב אש עולה, וישב על הדרך, אשר רכב בה, לגשת אל מקום המוקד. ויהי בגשתו אל המקום, והנה קול קורא: “חושו לעזרה! בית מתן השופט בוער באש!”
ויבוא ידידיה אל הבית, והנה המון אנשים נסבים עליו ואין מכבה. ולריח גפרית, אשר עלה באפּו, הבין ידידיה, כי ידי אנשים הבעירו את הבערה.
וישאל ידידיה את האנשים: “האם הצילו נפשות בית מתן מיד הלהבה?”
ויאמרו אליו: “באנו הלום והנה האש אחזה בארבע פנות הבית, ואיש לא רצה להשליך נפשו אל תוך הלהבה להציל נפשות”.
והאש אכלה את בית מתן עד היסוד, וכמו השחר עלה ויהי לגחלים.
וידידיה לקח אתו את שוטרי העיר ויפתח את פּתח המערה במפתח, אשר נתן לו מתן. ומה גדלה חרדת נפשו במצאו שם כל כלי יקר וכל שכיות החמדה, אשר היו אצורים בבית האוצר אשר ליורם עמיתו, ויאמר: “אכן נודע הדבר, ושפתי מתן ברור מללו בשגעון רוחו”.
ויצו ידידיה וישאו את כל היקרות אל הזקנים, עד אשר יחקרו וימצאו שרש דבר השערוריה, אשר נהיתה בבית מתן. וידידיה מהר לשוב אל ביתו.
ותרצה לא יכלה לתת לעפעפיה תנומה כל הלילה, כי לא ידעה מה החרדה הזאת, אשר החרידו על אישה ללכת אל בית מתן בלילה. וחרדתה גדלה, כאשר הגידו לה, כי בערה אש בעיר.
ותשכם כעלות השחר ותתהלך בין הזיתים, אחרי שלחה אחד ממשרתיה אל העיר להשיב את ידידיה. והנה איש עולה ההרה, ותשאלהו תרצה: “מה נהיתה בעיר?”
ויאמר האיש: “אש אכלה בית מתן השופט”.
ותספּוק תרצה כפּיה, כי כמעט יצאה נפשה בדברו, אך שבה רוחה כרגע, בראותה את ידידיה עולה ההרה. ותרץ לקראתו ותפּול על צוארי אישה ותאמר: “החרדתני היום, אישי, עד מאד. לוּ מנעת רגליך ללכת אל מתן, כי עתה לא התנודדה נפשי כל הלילה”.
ויאמר ידידיה:לוּ מנעתי רגלי, כי עתה לא ראיתי ליל עמל ואון. אכן אין שלום לנפשי כי אם בשבתי אתך, תמתי".
ותאמר לו תרצה: “ראה־נא! מה חלקו מחמאות פּיך, ואנכי כיונה פותה אאמין בך; אך הגידה לי, שאהבה נפשי: האמנם אכלה אש את בית מתן?”
ויאמר ידידיה: “אמת הדבר, אכלה האש את ביתו על יושביו יחד. ומתן מת מות בליעל”.
ויספּר לה ידידיה את כל דברי הלילה ההוא מהחל ועד כלה, ויאמר: “אהה! כי אבדה האמונה ונכרתה מן הארץ, כי בגד בוגדים בגד מתן ביורם, בשבתו לבטח עמו”.
ותען תרצה בשממון: “אהה לנעמה רעותי! כי נדדה בלי פשע ולא בגדה באלוף נעוריה, כאשר דמינו”.
ויאמר ידידיה: “כזאת אדמה גם אני הפעם; אך הנה ענו בה חפר ובוקיה, אנשים, אשר נמצאו נאמנים תמיד, ומי יכזיבם? אהה! כי נבוכו מחשבותי מאד; אך אעלה־נא אל בית ה' כי שלום ושקט במכוני, ובשובי נוסיף לדבר בדבר הזה”.
ויעל ידידיה אל בית ה', בהקרב הכהנים את קרבן הבוקר, וימצא שם את סתרי. ויהי כאשר כלה ידידיה להשתחוות לה' ויקרא לו ללכת עמו אל ביתו, ויספּר לו את דבר השערוריה, ויִשׁום סתרי וישרוק. ויבואו אל בית הקיץ, ותשם תרצה לפניהם לאכול, ותאמר: “פּסו אמונים מבני אדם! ומי יפלה עתה בין ברי לבב ובין נעוי לב?”
ויאמר תימן: “הזה האיש מתן, אשר פרש תמיד כפּיו השמימה בעינים דולפות אל אלוה, גם הִרבה זבחים ועולות תמיד?”
ויגער בו ידידה ויאמר: "הלא רבות הזהרתיך, בני,
לבלתי התערב בדברי אנשים כבירים ממך לימים, כי לא אתה תורה דעה".
ויאמר אל תרצה: “אל־נא נאשים תבל ויושבי בה בפשע איש אחד; נאמין, כי יש אמונה, ואם יעקש איש דרכו, הלא יוָדֵעַ”.
– אמונה! – קרא סתרי באנחה. – הלא היא הערוכה בכל פּה ושמורה בלב אחד מאלף יושבי קריה. אמונה! הן רבבות ישאו שמה על שפתותיהם, אלפים ישימוה כחותם על ידיהם לעין רואים, לכבוד ולתפארת; ורק עוד עשיריה בם, אשר למזח תמיד יחגרוה על מתניהם, לכן איש אחד מאלף נמצא. כמה במושב חסידים יתחסדו, ובמקהלות תמימים יתממו, מגמת פּני אלה אל הכבוד, ואלה אל הבצע; הן אלה וכאלה ילבשו צדקה כמַדם בצאתם שער אֱלֵי קרת ויסירו עֶדיָם מעליהם בסתר אהלם. שא־נא, ידידיה, ואגידה לך: אנכי, לא כראותך ראיתי את מתן תמיד, על כן לא אשתומם הפּעם לנבלה עשה; הן אלמנות שלח מתן ריקם, כי ידים ריקות פּרשו אליו, ויתומים עשוקים צעקו חמס באזניו, עד כי נחר גרונם, והוא ענה אותם תמיד בחמאות פּיו לאמר: “ואנכי מה כי תצעקו באזני? הלא שבט ומטה אנכי ביד המשפּט, שבט מוסר שדי ומטה זעם ה'”. ושבטו ומטהו – כקש יבש נחשבו לידים מלאות. גם ריבו עם רעיו היה תמיד ריב לה', וחרב לשונו – חרב נוקמת לה', וכל חסדו כציץ השדה אשר עשה, בהשיבו לעשוקים חמס יוזבד אביו, היה כרשת פרושה להונות בה יונות פּותות".
– כן דברת, סתרי, – ענה ידידיה – אך הגידה־נא לי: איככה אבחן דרכי איש? הבעד חלונות שקופים אראה ללב עמיתי? אנכי כראות אנוש ראיתי את מתן, וכל מעשיו ישרו למראה עיני, ואם עיני תהיה לרעה בבני איש, כאשר תדמה אתה, הלא האנשים, אשר ראיתים בבוקר כמלאכי אלהים, ידמו לי כשדים וכמלאכי זעם לעת ערב, או אז יצערו אהובי וירבו שנואי נפשי מיום ליום, ובעיר ציון רבתי עם אשב כערער בערבה.
– שא־נא, אלופי ומיודעי, – ענהו סתרי – שא־נא ואורך להבדיל בין נָבָר לעקש: הלא לא אלמן יהודה בימים האלה מצדיקים תמימי דרך; צא וראה מלכנו ביפיו, אשר הדר וגאון, נועם וענות חן מזהירים על פּניו, מקור חיים וחסד הוא לישרי לב, וחִתַּת אלהים לנפתלים, והבט על בן אמוץ ויתר נביאי ה', אשר צדקתם תשַוה עליהם הוד והדרת קודש; הן אהובי אֵל אלה ידמו כשמש צדקה, אשר יופיע אור יקר וישפוך חום צח על צמח ה' ופרי רענן, וילהט חציר יבש. לא כן אנשי מרמה, הלובשים אדרת שער למען כחש, אשר דּברי פיהם כגחלי רתמים, לא להאיר ולא להחם, כי אם לבער, גם לאכול כל אשר למו מסביב.
ויאמר לו ידידיה: “הן לקחך טוב, אך מה יושיענו זה? הנה נפקחו עינינו לראות היום, כי השערוריה, אשר נהיתה בבית יורם, יסודתה באשמת מתן הבליעל; אך מי פקד עליו עונו לשלם לו כגמול ידיו? ומי הם קודחי האש בביתו, גם בבית יורם? הן עון נעמה נכתם לפני הזקנים על פי חפר ובוקיה, אך מתן ענה בה צדקתה, בעבור עליו רוח רעה, ולמי איפוא נאמין? ראה־נא, כי הדברים מסוכסכים אלה באלה. ומה אחרית נעמה וגורל פּרי בטנה?”
ויאמר לו סתרי: “אכן אלהי משפט ה', ואם החל לגלות לנו עמוקות מני חשך, נבטח בו, כי יוציא ה' דבר לאור ונחפשו מזמות אנשי החמס, אשר פרעו את נעמה לשמצה. הה! אלה וכאלה תקרינה בעיר רבתי עם, ואנכי אברך את ה', אשר הפיל לי חבל בנעימים להיות בין שוכני יער וכרמל, כי מתעב אנכי שאון קריה מאז, שאון עריצים, מצמיתי בסתר רעיהם. ואתה, אלופי ומיודעי, מן היום הזה שית לבך אל כל אשר לך מסביב, הן אמונתך בה' – אמונת אומן; אך אמונתך בבני איש – אולת ורעה רבה; ישמרך מהם אל, וישפּות לך שלום”.
ויאכל סתרי וישת, ויקם וילך ירושלימה לבוא בעלית הקיר, וישב שם עד המועד, אשר יעד לו.
בלילה ההוא אשר בער בית מתן, ועזריקם וחפר ובוקיה נועדו בבית כרמי. ויאמרו חפר ובוקיה אל עזריקם לאמר: “עוד מעט ולשון אש תאכל לשון מתן, ולא יפשוק עוד שפתיו למחתה לך; גם את אשתו ואת בניו ואנשי ביתו תאכל, אשר לא ישאר פּוצה פה ומצפצף. ועתה מהר והעל את עכן מן הבור ודבר על לבו להיטיב עמו; כי אם תצמית בבור חייו, ונפקחו עיני הזקנים להבין דבר, ואחריתך מרה”.
וימהר עזריקם לעשות כאשר יעצוהו חפר ובוקיה. ויעל את עכן מן הבור, ויכפּר פּניו בנחלת שדה וכרם, אשר נתן לו ולבניו, ויאמר לעשות עמו טוב כהנה וכהנה, וישיבהו על כנו.
והזקנים הרבו לחקור ולדרוש את חפר ובוקיה, גם את עכן ואת חלאה, על אדות השערוריה, אשר נהיתה מאז בבית יורם, ולא שנה אחד מהם מדבריהם, אשר דברו לפני שנים רבות, כמלוא שערה, כי יראו לנפשותם. אז אמרו השופטים פה אחד: “אין זאת כי אם שתה נעמה את ידה עם מתן לנקום נקמתם מחגית שנואת נפשם”. וישיבו לעזריקם את כל סגולת יורם אביו, הנמצאה בבית מתן, ויהי מתן לאלה ולשבועה.
ונעמה האומללה שמעה דבת רבים, אשר קללו את שמה וזכרה, ותהי כלא שומעת, כי אין מכיר אותה, וכפּלשתית נחשבה לדלת העם, אשר שכנה ביניהם.