פרק י"ב
וסתרי, טרם שובו הכרמלה, אמר אל אמנון לאמר: “שמחתי מאד לראותך כתפארת אדם לשבת בבית ידידיה, אשר נחלת בו כבוד”.
ויאמר אמנון: “מה יתן לי ומה יוסיף לי הכבוד הזה, ואנכי בן בלי שם”.
ויאמר לו סתרי: “עשה לך שם בהשכל ובדעת, כי הוא כבוד איש, והיה נכון ליום השלישי, כי יבוא אבישי אחי הלום, ודבר דברים גדולים עמך”.
ויקרא לו סתרי לשלום וישם לדרך פּעמיו.
ואמנון נשאר בעלית הקיר, וישב לבטח עם פּורה נערו, אשר ארב לגנוב את טבעתו מעל ידו ולא יכול, כי היתה הטבעת צמודה על ידו, ומעכה גם היא לא לקחה עוד דברים מזמרי להגידם לתמר.
ויהי היום ואמנון ישן בלילה על ערש יצועו, והנה קול דופק דלתי חדרו ויקם אמנון ממשכבו בחרדה ויאמר: “מי זה קורא אלי בלילה?”
והנה קול אבישי מדבר אליו לאמר: “פּתח, אמנון, דלתיך”.
ויפתח אמנון הדלת, ויבוא אבישי הזקן בחדרו. ויאר אמנון נר ויאמר: “מה לאדוני פה לעת כזאת?”
ויאמר לו אבישי: “לבש בגדיך ולכה עמדי”.
וימהר אמנון וירחץ בשרו במים וילבש בגדיו וילך איתו. וילכו בשוקים וברחובות, ויבואו אל שער הגיא.
ויאמר אבישי: “פה עמוד והאזן אלי. הנה שמעתי אותך מתנודד, כי בוז משפחות אתה”.
ויאמר אמנון: “אכן, אדוני, מולדתי תמרר חיי, כי לא ידעתי ראשיתי ואחריתי”.
ויאמר לו אבישי: “השבעה לי, כי לא תשמיע על שפתיך דבר מכל אשר תקשבנה אזניך הפּעם”.
ויאמר אמנון: “בה' נשבעתי, כי לא אשמיע על פי את הדברים, אשר אתה חפץ לכסותם, ומי יתן ויהיו תנחומות לנפשי”.
ויקח אבישי את אמנון ויביאהו אל אהל דל, והנה לעיני אמנון אשה טובת חן יושבת שלחן מך הערך, ועל השלחן מנורת נחושת, ונרה יאיר אל עבר פניה, אשר חמרמרו מבכי. ולימין האשה יושבת עלמה יפה־פיה, אשר קמה עָמדה, בראותה את אמנון בא. ואמנון עומד מחריש ומשתאה לדעת, מה דעת הסתר הזה.
ויאמר אבישי לאמנון: “גשה הפעם ונשק את ידי אמך, זאת הורתך, אף חובב את העלמה הזאת, כי היא אחותך, אשר ילָדַתּה אמך תאומים אתך”.
כשמוע זאת אמנון, פג ליבו מאד.
והאשה נתנה קולה בבכי, ותגש אל אמנון ותחבקהו ותשק לו, ותאמר: “אתה בן אוני, אשר לא ידעתני מיום גמלי אותך”.
והעלמה גם היא הביטה על אמנון בעיני חן מלאות דמע, ותאמר: “האח, עצמי ובשרי! האתה זה אמנון אחי, אשר שמעתי שמך תמיד מפי אמי? האתה זה אשר דמיתיך כניתיך, ולא ידעתיך?”
ואבישי יצא מן האהל, בהתודע האשה אל בנה.
ותוסף האשה ותאמר: “אלהים יחנך, בן פורת. אך מדוע אתה שומם ומחריש, בני?”
ויפול אמנון חליפות על על צוארי אמו ואחותו ועפעפיו נזלו דמעות כנחל על לחייהן, ושפתיו עוד נאלמו.
ותאמר האשה: “השמיענו ניב שפתיך כי נעים”.
ויבך אמנון ויאמר: “הן אהבתך, אמי, נשיקות פּיך והמון רחמיך אלי התאפּקו זה שנם רבות; עתה התקבצו יחד ברגע הזה, ולבי צר מהכיל אותם; על כן נפעמתי. מה נעמת לי, אמי, ומה יפיפית לי, אחותי! כשושנים בארץ ציה דמיתיכן. אויה לי, כי אראכן כעוטיות וכמסתתרות באוהל דל. הודיעיני־נא, אמי: מה שרש דבר נמצא בך, כי היית אלי כמתנכרה עד היום; הגידי לי: מה שמך ושם אחותי, מה משפחתי ובית אבי ביהודה? דעי לך, אמי, כי לשוא איגע לעשות לי שם וכבוד, כי כבוז משפּחות נחשבתי, ותאות לבי תאבד. הגידי לפני צרתך ואדעה, הקצור קצרה ידי מהושיעך ואם אין לאל ידי להצילך מעניך ומרודך? הן חפץ ידידיה לתת לי אחוזת נחלה בעד נפש תמר בתו, אשר הצלתיה ממות, ואנכי מאנתי לקחת ממנו מאומה עד כה. עתה אקח גמול ידי והיה לכלכל נפשותיכן”.
ותאמר לו אמו: “אחת אשאל מעמך, בני יקירי: אל־נא תפצר בי להגיד לך את כל אשר אכסה ממך, ואל תאיץ לדעת, מה מולדתך ומה שם הוריך;אנכי שמץ אגיד לך: כי היה אביך ממרום עם הארץ וימת, ואחרי מותו באו נושיו וינקשו לכל אשר לו. לוּ לא מלטתי נפשי ונפשותיכם, מחמדי בטני, כי עתה לקחו אותי ואתכם להתעמר בנו ולמכרנו ממכרת עבד ושפחה; וגם עתה יגורתי מפּניהם, כי אכזרים הם. ואם מעט זאת בעיניך, דע לך, כי צרות כהנה וכהנה תהיינה לנו צרורות, אם נודעו מצפונינו; לכן אסתיר כל אודותי במעמקים, עד אשר יאר ה' פניו על מולדתך, כבוא עת לחֶננה. ועיני הרואות, כי החל ה' להופיע על בית אביך, כי על כן הרים אותך ממרבץ הרועים להושיבך עם נדיב ולתת לך יד ושם בביתו”.
ואמנון התאנח לדברי אמו, ודמעתו על לחיו, ויאמר: “הן נתן לי ידידיה בביתו יד ושם לחבּורתי ולפצעי, כי חפץ מרום מנגדי. הה! לוּ לא נטשתי נוה רועים, כי עתה שקטתי”.
ותאמר לו אמו: “מה לך, בני? מה חפצך ומה מרום מנגדך?”
ואמנון לא יכול לעצור זרם דמעתו, ויאמר: “ראי־נא הטבעת אשר על ידי, אותה נתנה לי תמר, בת ידידיה, באהבתה אותי מאד, ונפשי גם אני דבקה בה באפס תקוה”. ותרא אמו את הטבעת ותשא עיניה פּעם בנה ופעם בבתה, אשר השתוממה גם היא למראה עיניה, בזכרה את הטבעת, אשר נתן לה תימן בן ידידיה בכרמל. ותשאלהו אמו להגיד לה, מה השמות המפותחים בה. ויספּר לה אמנון את הדברים מהחל ועד כלה.
ותאמר לו אמו: “הרגיע את לבבך ובטח בה'”.
ותוסף לדבר על לב בנה, עד אשר נבקעו עפעפּי השחר, ואורו נגה בעד חלון האהל.
ותחבק נעמה ותנשק לבנה ולבתה ותאמר: “כן יבקע כשחר אורכם, ועיני תראינה, ושש לבי עליכם”.
ויפול אמנון שנית על צוארי אמו ואחותו וישק להן, ויאמר: “הלא אראכן בכל עת מעתה?”
ותאמר לו אמו: “ברצותי לדבר עמך, אשלח את עוץ, נער אבישי, איש חסדנו, ויעדתי לך מקום, אשר תבוא שמה. ואתה, בני, שמור רגליך בלכתך אלי ושמור פתחי פיך”.
ויצא אמנון מאהל אמו ואחותו בלב שומם.
ופורה, אשר היה אורב לכל מעשי אמנון, שמח מאד למקרה הלילה ההוא, אשר היה זר בעיניו. ויהי אך יצוא יצאו אבישי ואמנון, והוא מהר ללכת אחריהם מרחוק, וישמור הליכותיהם עד בואם אל אהל שער הגיא, וימהר לשוב, כי אמר, פּן ישוב אמנון כמעט ולא ימצאהו בחדרו, והתבונן בו שמץ דבר. וילך פּורה ממחרת בבוקר ויגל את אזני זמרי על אודות הדברים האלה.
ויאמר לו זמרי: “הסכלת עשה, כי למה לא נשקפת בעד חלון האהל לדעת דבר לאשורו? לכן שים ליבך על דרכו מעתה, כי לא דבר ריק הוא”.