פרק י"ג
ועכן דבר אל חלאה אשתו לאמר: "הן פקד אלהים את עון מתן אשר הדיחנו, ואחריתו הנוראה הבהילה את רוחי, כי ידעתי, כי לא ינקה ה' גם אותנו; לכן שמעי־נא את אשר אני חושב: “להשיב נדחי יורם על אחוזתם”.
ותגער בו חלאה ותאמר: “הלהונות בננו מאחוזתו אתה אומר, בעת אשר החל להראותנו חסדו?”
ויאמר לה עכן: “שמעי נא ואחר תעני: הנני להשיב נדחי יורם ולרומם בזה קרן בננו; הנה לנעמה גברתנו בת, עלמה יפת תואר, אשר לא ראיתי כמוה, וידעתי כי אך ראה יראנה עזריקם, וחשקה נפשו בה מאד, ואנכי אתודע לנעמה ואמרתי לה קושט אמרי אמת, כי מתן הצית אש בבית יורם אישה, בחרות אפו בחגית, ומיראתו אותי גלה אזני, ואמלט את נפש בני ואומר: הנה הוא עזריקם. ועתה אדבר על לבה לתת את את בתה לעזריקם לאשה, וישבה עימו בטח על נחלת אביה, ואיש לא ידע בכל זאת, כי יאמרו: לקח עזריקם בת אשה פלישתית”.
ותאמר לו חלאה: “ומה יענה ידידיה? הלא ידעת, כי לא יתן את עזריקם לקחת אשה אחרת על בתו”.
ויאמר עכן: “שמעי־נא והביני דבר: הן גלה זמרי את אזני, כי טבעת חננאל על יד אמנון הרועה, אשר אסף אותו ידידיה אל ביתו, ונפש תמר חשקה בו; לכן אגלה את אזני העלם בסתר, כי עוד חננאל חי, והיה כשמעו זאת, ושם פּניו אשורה; ואנכי ידעתי, כי ישיב את חננאל מארץ שבותו ובא חלומו, כי תוארו כתואר פני העלם, אשר ראה חננאל בחלום חזיון ליל, והיתה תמר לעלם הרועה, ובת נעמה גברתנו תהיה לבננו, וסר עוננו וחטאתנו תכופּר”.
ותאמר לו חלאה: “ראה־נא, אישי, כי בדרך חלקלקות אתה הולך, ושמור רגליך מלָכֶד”.
ויאמר לה עכן: “אל תיראי, אשתי, הניחי לי לעשות, כי אבצע אמרתי”.
ותאמר לו חלאה: “ואיך לא יפחד הנער אמנון מריב לשונות, ואיך ישליך נפשו מנגד לנסוע אשורה?”
ויאמר לה עכן: “הנה הֳדוֹרָם, סוחר צידון, פה, והוא מכיר אותי. הלא מודעת זאת, כי שלום לצור ולצידון עם כל גויי הארץ, כי עוברים המה ארחות ימים, ועושים מקנה וקנין בטבור הארץ, לא יעצרם ריב לשונות, וחרב ומלחמה לא תהיינה לשטן על דרכיהם; וארח אמנון לחברה ללכת עם הדורם, אשר יאמר לו, כי צידוני הוא, וחיתה נפש אמנון בגללו. ידעתי, כי לא ימנע אמנון רגלו מלכת, כי חשקה נפשו בנפש תמר מאד, כאשר הגיד לי זמרי”.
ותאמר לו חלאה: “רמו גם נשגבו תחבולותיך ממני, ואתה שים לבך על דרכך, פן תפּול ברעה”.
ויאמר לה עכן: “הלא לא ידע עזריקם שמץ דבר עד אשר יבצע אמנון מעשהו, והיה כי יראה בננו, כי נקעה נפש תמר ממנו, והשתוחחה עליו נפשו, והראיתיו אז את בת נעמה גברתנו, ביפיה ובהדרה, ושכח את תמר וחשק בה, ונפשו תדבק בה מאד, בהגידי לו, כי בת יורם היא וכי הוא בני, כי לא לנצח אכסה עלילותי ממנו”.
וזמרי צוה את פּורה ללכת ביום ההוא אל שער הגיא ולחקור, מי ומי שוכן באוהל, אשר בא אליו אמנון. ויעש כן פּורה, וילך ויבוא האוהלה, וימצא תואנה לשאול את האשה לאמר: “הגידי־נא לי, איה משכן שַׁעַף המואביה פה בפנה הזאת?”
ותענהו האשה: “לא ידעתי”.
ויצא פורה ויאמר בליבו: “אכן נודע הדבר, כי אוהב אמנון את העלמה היפה־פיה, השוכנת באוהל!” ויחקור וידרוש את דלת העם השוכן שם, ויגידו לו, כי אשה פּלשתית היא, השוכנת עם בתה באהל ההוא. וילך אל זמרי, והוא ישב אז בבית כרמי, וישיבהו דבר.
ויביאהו זמרי החדרה ויאמר לו: "הנני נותן לך שלשים שקל כסף גמול ערמתך, ועוד כהנה תקח מידי, בהצליחך באשר אשלחך הפעם. לך אל תימן, וגלית את אזנו בסתר לאמר: “התחמק אמנון הלילה בסתר מביתו, ואקום ואלך אחריו מרחוק ואבין נתיבותיו, ואראהו בא באהל שתי נשים, אשר התמהמה שם עד עלות השחר. ואבואה להגיד לך, כי לא טוב דרך אמנון'. ואמרת אל תימן לבל יגיד, מי הוא זה אשר גלה את אזנו”.
ויאמר פּורה לזמרי: “בטח בערמתי, כי אדע לכלכל דברי עם תימן. הנני הולך כרגע לבצע אמרתך”.
ויאמר לו זמרי: “חכה עוד יום או יומים, אולי תדע דבר אל נכון, וידענו גם אנחנו, לכלכל דברינו במועצות ודעת”.
ויאמר פּורה: “טוב הדבר, כי רק על פּיך אעשה כל מעשי”.
ויהי ביום השני אחר הצהרים, ועוץ בא, אל אמנון ויוציאהו החוצה, ויאמר לו: “היה נכון בגיא התופת, במקום פלוני אלמוני בין הבכאים, ונצבת שם כאשר יפוח היום”.
ויאמר לו אמנון: “טוב, אנכי אעשה כדברך”.
ופורה שמע את דבריו אחרי הדלת והמזוזה, וילך ויגד הדברים לזמרי.
ויאמר לו זמרי: “עתה מהר אל תימן וגלית את אזנו על כל אשר אתה יודע”.
וימהר פּורה להפיק זממו.
וזמרי אמר בלבו: “הן ראיתי ראשית לי להפר את האחוה, אשר בין תימן ואמנון, כי ימצא תימן באמנון דופי ולא יחשבהו עוד לעלם תמים”.
ואמנון שמר את המועד, אשר יעד לו עוץ, ויבוא אל מקום פּלוני אלמוני בין הבכאים, והנה אמו ואחותו לקראתו, לבושות בגדים שחורים ומכוסות בצעיפים. ואמנון היה שמח וטוב לב, כי לקחה אזנו דברים מפּי עכן ביום אתמול על אדות חננאל, כי חי הוא, ועל דבר הדורם, ויהי נכון לשום לדרך פּעמיו. וישמח מאד לראות את אמו ואת אחותו לפני נסעו אשורה, ורוחו סרה, בראותו את אמו נבוכה, כי גם אזנה לקחה דברים מפּי עכן, אשר מהם נבקה רוחה בקרבה.
ואחותו לא ידעה עדנה מאומה, כי כן ענתה בה הכרת פניה. ותען ותאמר לאחיה: “הלעולם, אחי, אהיה לך כמתנכרה? הלנצח תהיה מוזר לי? הה, שבר רוח וכאב אנוש!”
ותבך נעמה בדברה זאת.
ויאמר אמנון: “אל נא, אמי, אל־נא תבכי ואל תמררי בבכי, כי מדמעותיך ימס לבי. הגידי־נא לי שם אחותי העדינה”.
ותאמר לו אמו: “הירוח לך בדעתך, כי שושנה שמה?”
ויאמר אמנון לאחותו: “מה נאה לך שמך! כאבן יקרה אל נזר תפארה”.
ותאמר לו אמו: “דע לך, בני, כי נהפכו עתות בימים האלה, כי נגלו לי עמוקות מני חשך, ואשר לא פללתי לשמוע, אותה לקחה אזני. אולי יבוא יום, ונגלו גם לך התעלומות האלה ושממת ושרקת עליהן; אך אודיעך הפּעם, כי לא תראה עוד את פנינו ימים רבים, כי יוצאות אנחנו היום מקריה לשבת במקום אחר עד עת מצוא”.
ויאמר אמנון: “גם אנכי נכון לשום לדרך פעמי בעוד שלשת ימים, כי אשר לא פללתי שמעה אזני גם אני. האח! האח! שמעה אזני, כי עוד חננאל אבי תרצה חי, והטבעת, אשר נתנה לי תמר, היתה לי סגולה; ואני תקוה, כי בוא יבוא חלום חננאל! הלא עין בעין ראיתי, כי דברים רבים נקרו ויאתיון: הן תארי כתואר העלם, אשר ראה חננאל בחלומו; אנכי הצלתי נפש תמר ותאהבני, ותתן לי את הטבעת, הדרושה היום לחפצי; גם מולדתי כמוסה. ואם באו האותות האלה, הלא יש תקוה לאחריתי”.
ותאמר לו אמו: “גול על ה' דרכך ובטח עליו, כי הוא ינהגך והביאך אל מחוז חפצך והשיבך בשלום, והביאות את חננאל אתך, או אז אראה בשמחה את פּניך; ומי יודע, אולי יערה ה' גם עלי רוח ממרום ולא אהיה עוד כעוטיה”.
ותבך נעמה מאד.
ויספּר לה אמנון, כי יארח לחברה ללכת עם סוחר צידון אשורה. וינשק לאמו ולאחותו, והן גם הן חבקוהו בזרועותיהן ותשקנה לו, ואחרי כן שב אמנון העירה מעבר מזה והן הלכו מעבר השני.
ויהי מדי לכתן והנה תימן לקראתן. ותכירהו פנינה כרגע ותסוג אחור, ותימן שת עיניו בה ויחרד וישתומם, ויקרא בתמהון, לאמר: “האח, האח, ראתה עיני את שושנה!”
ופנינה החרישה בדברו.
ויאמר לה תימן: “הלא את היא שושנה, אשר ראיתי בהר הכרמל, אשר הִצַתְ אש אהבה בלבי ותדדי ממני כחזיון ליל…”
ופנינה עמדה ותתבונן חליפות באמה ובתימן מבלי ענות דבר.
ויוסף תימן ויאמר: “השיבי לי, שושנה עדינה, את אשר לקחת ממני, השיבי שקט לנפשי ומרגוע ללבבי, כי רגע לבבתיני באחת מעיניך, ולאורך ימים גזלת מנוחתי. ועתה לכי־נא עמדי ואקחך אל אבי, ואמרתי לו: זאת היא מנוחתי כי אויתיה, ואם תמנעה ממני ומתּי”.
ותאמר לו נעמה: “אל־נא, בן אלוף, אל תקרא לה שושנה ואל תשא עיניך אל העלמה הזאת הזרה לך, כי היא מאורשה לאיש”.
ויאמר לה תימן: “הלא את היא אמה, אשר השיבות אותי על ידי הזקנה לאמר:,נעתק הספּיר מן הטבעת', ועתה תאמרי לי: מאורשה היא לאיש. ומי הוא זה האיש, אשר מצא סגולה כזאת ולא ילבישנה רקמה כבת מלך? הלא עני ורש הוא! קראי לי את הרש והרביתי לו במחירה כסף וזהב, כי יורש אחד אני לידידיה הנדיב; ידעתי, כי ישמח האיש במחירה, ואנכי אעלצה בבתך, אשר בה כל חיי רוחי”.
ותאמר לו נעמה: “המעט ממך, כי נתן לך ה' הון ועושר ובקשת לך גם נשים יפות, ולרש אין כל? רב לכם, בני האלופים!”
ויאמר תימן: “אנא, שושנה, פני בי!”
ותאמר האשה: “הרף, בן האלוף, מדבר דברים לא ידעתי שחרם, כי לא שושנה שם בתי; לך לך הכרמלה ובקש את השושנה, אשר לקחה לבבך, או לך הביתה ותן שנה לעיניך, והקיצות והתעופף החלום”.
ויאמר לה תימן: “אם אמנם שגיתי, דעי לך, כי באהבת בתך שגיתי; זה לי שנה תמימה, אשר אשגה בשושנה בחלום ובהקיץ”.
ותאמר לו האשה: “שא־נא, אדוני, השוגה בשושנים, הלא אם עלמות יפות כהנה וכהנה תראינה עיניך, כולן כשושנים תהיינה לך, כי שושנים אותה נפשך ומי ישיבך. ואולם הלא כאלה וכאלה תמצא לרבבות בציון, שעה־נא אליהן ומבתי הרף”.
ויפן תימן אל פּנינה ויאמר: “הגם את תתכחשי לי, תחרישי ותהי לי כמתנכרה? האומנם אלהים שוה עליך הוד והדר, חן ויופי, וימלא קרבך תוך ומרמה? חלילה לאֵל מעַולה, לא לתועבה כי אם לאהבה יצרך אֵל. לכן שימי־נא עיניך והגידי לי: האומנם לא ראית פני מעודך? האומנם לא לקחת מידי טבעת בכרמל? ועתה דעי לך, כי לא אמוש ממך עד אשר תגידי לי: מדוע נעתק הספּיר מן הטבעת? ואם תגידי לי זאת, עוד אחת אשאלה מאתך: להראות אותי את האיש, אשר אֵרש אותך, אראה־נא את המאושר בך, ואדע מה אומלל אני”.
ועיני פנינה ירדו דמע, ותאמר: “שאל־נא את פּי אמי, כי לה אני וכטוב בעיניה תעשה”.
ותאמר לו נעמה: “אנא, בן אלוף, תגדל־נא אמונתך בי, כאשר נפלאה אהבתך לבתי, והאמן, כי בעוד שלשת ימים תשיבך בתי דברים על כל אודותיה. רק ראה, השבעתיך בצבאות ובאילות השדה, אם תגיד שמץ דברינו”.
ויאמר תימן: “חי נפשי וחי נפש בתך, היקרה לי מנפשי, כי לא אגלה שמץ דבריה לאיש”.
ותאמר לו פנינה: “לך, אדוני, לשלום וחכה לדברי, ובה' נשבעתי, כי אשיבך אמרים ביום השלישי”.
וילך מהן תימן ויאמר בלבו: “אין זאת כי אם ראה אמנון את העלמה ויאהבנה; אך מי גבר יראנה ולא תחשוק נפשו בה? אין עצה אחרת כי אם לתת תקוה בלב אמנון לקחת את תמר, ולהסיר לב הורי מאחרי עזריקם, או אז לא יוכל לקחת לו אשה אחרת על אחותי. אך אחכה־נא ליום השלישי: הן הכרת פני העלמה ענתה בה, כי לא זרה לה רוחי, אשמעה מה תאמר לי ואדעה לכלכל דברי”.
ואמנון ישב בעלית הקיר ויתהפּך מסבות בתחבולותיו, כי אחת נצבה לשטן על דרכו: אולי יֵקר פדיון נפש חננאל, ובמה יפדהו? ותהי ראשית דברו לגלות ממחרת את אזני תמר על אדות מסעו אשורה, אולי תמצא תחבולות. ויוחל ליום מחר וילך ויגד לתמר, כי דבר סתר לו אליה, וכי תהיה נכונה לקראתו במקום פּלוני אלמוני בהר הזיתים לעת ערב.
ויהי לפנות ערב ואמנון עמד במקום, אשר יעד לתמר, בין השיחים אשר מאחורי בית הקיץ. השמש נטה לערוב והירח נראה ברקיע השמים, ואמנון חרת בצפּורן שמיר את שמו ושם תמר על זית השתול שם. והנה תמר באה, וכראותה את מעשהו, ענתה ואמרה: “הן שמך חרות מאז על לוח לבבי במכתב אלהים”.
ויאמר לה אמנון: “צמודים יהיו שמותינו פה, וכזית הזה כן תפרח אהבתנו בימי נעורינו, אף תנוב עד זקנה ושיבה; נס יהיה לנו הזית הזה להתנוסס, ודגלו עלינו אהבה. ־ ועתה שמעי, תמתי, נצורות, אשר לא פללת לשמוע, ואל תאיצי בי להודיעך מקורם. רב לך בדעתך, כי קושט אמרי אמת הם, ומהם נפתח לנו פּתח תקוה”.
ותאמר תמר: “חלילה לי מעבור פּיך”.
ויאמר אמנון: “לכן שמעי, אהובתי, והשתוממי: חננאל עודנו חי! וביום מחר לעת ערב נכון אנכי לארוח לחברה ללכת עם סוחר צידון אשורה להשיב את חננאל מארץ שבותו”.
לשמע זאת פּחד ורחב לב תמר, ותחזק בידי אמנון ותאמר: “האשמע כזאת רגע פעם אחת ורוחי לא תפעם בקרבי?”
ויאמר לה אמנון: “דעי לך, שאהבה נפשי, כי לא אוסיף ראות פּניך עד אשר אבצע אמרתי, ואת חלי־נא את פּני אביך ונתן לי אלף כסף והיה לפדיון נפש חננאל. אמרי־נא לו בערמה, כי רוח אחרת היתה אתי לקחת מידו גמול מעללי. ידעתי, כי לא ימנע אביך הדבר ממני”.
ותבך תמר בדברו.
ואמנון גם הוא בכה ויאמר: “הוחילי, תמתי, ליום שובי”.
וישא אמנון עיניו לשמש ויאמר: “גם את, שמש צדקה, בבואך, היי עד נאמן בבריתנו, והסתירי דבר עד עת מצוא, אז תופיעי על עצתנו, והלכו רעים אהובים לנוגה זרחך והודו לאל יוצרך, בורא אהבה”.
ותשא תמר כפּיה ותאמר: “ואנכי אעידה לי את הירח לעד, ושנית אשבע לך, כי לך אני עד עולם”.
ותאחז תמר ביד אמנון ותאמר: “שמר־נא את הטבעת מכל משמר”.
ויאמר אמנון: “כאישון עיני אנצרנה, כי ממנה לנו תוצאות אהבה וחיים!”
ותאמר תמר: “מחר הנני לבקש מאבי את הכסף הדרוש לחפצך, כי לא אוכל לבצע אמרתך היום, כי פג לבי מאד מבשורת פּתאם, אשר לקחה אזני, ומדאגתי לך, כי ימי מסעך לשנים יחשבו לי”.
עוד תמר מדברת ומחזקת ביד אמנון, וידידיה אביה הלך וקרב אליהם והם לא התבוננו בו. ויגש פּתאום אליהם ויאמר:
“האח! ראתה עיני חזיון נחמד: ידי גבר ועלמה זרה משולבות”.
ואמנון ותמר נבהלו מפּניו ולא יכלו לענותו דבר.
וידידיה עמד והתבונן בם, וירא את טבעת חננאל על יד אמנון, ויסירנה ממנה באין אומר ודברים, רק הניע ראש ויספוק כפיו. ואמנון ותמר נאנקו דום.
וכראות ידידיה זאת, ויען ויאמר: “הלא תכלמו אף תחפּרו יחד! אך מה אדבר בבתי, והיא כיונה פותה אין לב; אליך, אמנון, אליך אשים דברתי: הזאת אמונתך לפני? צדקתך ותום דרכיך לפני ה'? הן חפצתי לתת לך גמול ידיך, כופר לנפש תמר, ותּנער כפּיך מקחת, אך ראה־נא, שכרך הרבה מאד: נפש תחת נפש! ועתה רב לך להטעות את לב בתי באמרי נואש, והיא לא תצלח. בקש לך נשים כערכך בירושלים וביהודה ומבתי הרף, כי לא לך יעדתיה, ולא אותה הוכיח ה' לך. לך שוב לאוהלך ואל תראה פני תמר עוד”. ויחזק ידידיה ביד תמר ויביאנה אל ביתו ויציגנה לפני תרצה אשתו, ויאמר לה: “זאת חטאתך, תרצה, ועתה רפאי משובתה”.
ויספר לה ככל אשר ראו עיניו.
ואמנון שב אל חדרו מלא כלמה, וכאב נעכּר, כי נתקו זמותיו פעם אחת, ותשתוחח עליו נפשו כל הלילה.
וזמרי התבונן בבית ידידיה, והנה תמר בוכיה במסתרים, ותימן מתנודד בכליון נפש.
ומעכה הגידה לו שורש דבר, אשר קרה את תמר גברתה, ופורה גם הוא הגיד לו, כי שבע אמנון נדודים כל הלילה, גם יגע באנחתו יומם. וילך זמרי להגיד לעזריקם, כי נאחזו הדגים במצודתו.