פרק י"ד
ויהי ביום השלישי למועד, אשר יעדה פּנינה לתימן, וילך תימן אל מקום פּלוני אלמוני, ויוחל עד בוש בכליון עינים לראות את ידידות נפשו, ואיננה. והנה נער נגש אליו ויאמר: “מי אתה זה, אדוני?”
ויאמר לו תימן: “ומה לי ולך כי תשאלני?”
ויאמר לו הנער: “בן אלוף אנכי מבקש פּה, אשר נועד לו פּה מקום לעת הזאת. ועתה הגידה לי, אדוני, מי אתה?”
ויאמר לו תימן: “בן ידידיה הנדיב אנכי”.
ויוצא הנער ספר חתום מחיקו ויאמר: “עלמה זרה לי נתנה לי הספר אתמול בבוקר, ותתן לי שכרי ותאמר: ‘שאהו מחר בערב אל בין הבכאים ונתת אותו אל בן ידידיה הנדיב, הנהו נצב שם’. ואקח הספר מידה ואביאנו אליך, אדוני”.
ויפתח תימן את הספר ויקרא בו כדברים האלה:
"שגית, אלופי תימן, בדבר שפתיך ולא במראה עיניך, הכירוני עיניך ולא כן קראו לי שפתיך. אנכי היא אשר תבקש, אך לא שושנה אנכי, ולא זה שמי, אשר נקראתי בו ביום הולדי. לכן כפר־נא לי אדוני, כי רמיתיך פעמים: "בכרמל לא נודעתי לך בשמי ובציון התכחשתי לך, וגם הפעם הזאת את הגות לבי אגלה לך, ואת שמי ואת עתותי אכסה ממך. בהקראי שושנה בכרמל, שקטה הייתי ושאננה, לא ידעתי אהבה אחרת זולת אהבת אמי, אשר אהבתיה כאישון עיני; אהבתיה – ולא חסרתי דבר, אהבתי אותך – ומנוחתי נעדרה. כרחל תמה הייתי טרם דעתי אותך ולא ידעתי נפשי, אז הרהיבוני עיניך, ירו דבריך אל סגור לבבי, גם יכלו לי. עתה אדע נפשי מה אומללה היא! כמעט נשאתי עיני להביט אליך ואומרה לנפשי: אל תביטי לשמש, כי מרום הוא מנגדך, ומיפעת זהרו תכהינה עיניך ותִרֶב חשכה בלבבך.
"השיבה, ידיד לבבי, השיבה לשושנה טל ילדותה, אשר לקחת ממנה! השיבה לה בור לבבה, תומתה ומנוחתה. מדוע צרה עינך, בראותך אותה פורחת בציה? שעה ממנה, מחמד נפשי! כי חוחים סביב לשושנה; אם תאבה לגעת בה, רק את ידך תכאיב ואותה לא תשיג, ואם תשיג, ושָבַת מִטְהָרָה עודה בכפך, או רוח עריצים יתחפנה מבין זרועותיך, על כן אמרתי לך: שעה ממנה.
“אנא, אדוני! תיקר־נא נפשי בעיניך, נפש נכספה לך ומפחדת לראותך; אהיה־נא לך כחזיון ליל, אשר נדד יומם ונשכח לנצח, ואתה תהיה לי כמראה מלאך ה', אשר ירד בשלהבת יה מן השמים להצית אש בכבשה תמה ויתעופף. הה! אני היא העולה כליל על מוקדה; ואתה הסך עליה דמעתך נסך. – זאת היא שושנה מקוראתך וזה גורלה, את חמודה ראו עיניה והיא נודדת להסתר מפניו; גם אתה, אלופי, זה חסדך עמדי וזה כל פרי אהבתך אותי – הסתר דבר, כאשר נשבעת לי. חמול על נפשי האומללה ושכחנה כמת מלב, ואת אהבתך תן למאושרה ממנה”.
ככלות תימן לקרוא את הספר, ספק כפיו בתמהון לב ובמבוכה, ויקרא: “הה! כליון נפש ושבר רוח! הה, שושנה נחמדה! פליאה דעת ממני חידתך, כמו נפלאה לי אהבתך, כי אלי תשוקתך גם את, ומי נצב לשטן לנו? אהה, שושנה! את פוררת, פצמת את לבבי ומי ירפא שבריו? ואם אמנם אומללה את, הלא אומלל אני ממך, כי פעמים ראיתיך ולא אוכל לשכחך לנצח”.
והנער, אשר הביא לו את הספר, בראותו כי הוגו דברי הספר את רוחו תחת תת שמחה בלבו, ויאמר לתימן: “אך שוא תקותי, כי שכר קויתי מידך ושכרי עשוק”.
ויאמר לו תימן: “הראני מקום העלמה ואראך נדבת ידי”.
ויענהו הנער לאמר: “איך אראך, אדוני, את מקומה, ואנכי לא היטבתי לראות פניה? כי בנקבה לי את שמך, שמחת מאד, כי אמרתי: אכן יש שכר לפעולתי, כי בן נדיב הוא”.
ויאמר לו תימן: “בואה אל ביתי ואל תגיד דבר, ושם אשלם שכרך”.
וילך הנער מאתו, ותימן שב אל ביתו בכאב לב, ויאמר בלבו: “אשכימה מחר אל אמנון ואחקרהו, גם את סתרי אדרוש, אולי מפי שניהם אדע שמץ דבר”.
ואמנון ישב אז משמים בחדרו ויֵלֶא לשית עצות בנפשו, ויאמר בלבו: “אהה ליום השלישי שקויתיו, והיום ההוא היה לי חשך, כי שבעתי קלון מכבוד, כאב אנוש מאהבה, וכי עתה ירום עזריקם אויבי עלי. הה! איככה אוכל וראיתי חמדתי נתונה לאחר, ואנה אוליך את חרפתי? אין עצה אחרת כי אם להרחיק נדוד באפס תקוה”.
המחשבות האלה דכאו לעפר נפשו ויבך בכי תמרורים.
הלילה בא ויקם שאון קריה לדממה, אך קם שאון בקרבו, והמון לבבו לתמר, כי נעתקה ממנו, הולך ושואן ברעש. והנה ידידיה בא ובידו צרור כסף. ויחרד אמנון ויקם מפניו. ויאמר ידידיה: “הוצא את נערך מפה”.
ויצא פורה וילך אל זמרי, כי ירא לעמוד אחר הדלת והמזוזה, פן יפתח ידידיה את הדלת ויראהו.
וידידיה שם עיניו על אמנון, אשר חמרמרו פניו מבכי, ויען ויאמר: “הנך בוכה, אמנון, אכן השיבות אל לבבך, כי אָון פעלת וכי בגדת בי, בשבתי לבטח עמך. ואולם לא להכביר מלין באתי אליך ולא ללמדך לקח מוסר, אשר לא למדוך בני הנביאים. אחת אשאל מעמך, אמנון: היה־נא תמים עמדי רגע חלף החסד והאמת, אשר חפצתי לעשות עמך בכל ימי חלדך. הגידה־נא לי קושט אמרי אמת: האומנם כרתה לך תמר ברית אהבת עולם?”
ויאמר לו אמנון: “אמנם, אדוני, נהיתה כזאת לתקופת השנה, למועד ההוא אשר גאלתי חייה בבית לחם, אך אשר נתנה לי בתך לאות ברית, אותה לקחת ממני ביום אתמול”.
ויאמר לו ידידיה: “הן יצא לאור אמת בראשית שאלתי, וזאת אהבתי. אך הגידה לי, אמנון: מה תעשה עתה, בהפר אבי תמר את בריתה?”
ויאמר אמנון: “אדדה כל שנותי על מר נפשי, אלך ערירי ואחרת לא אדע עד עולם, כי כן נשבעתי ולא אחלל את שבועתי”.
ויאמר ידידיה: “הלא אב לתמר, וזאת רעתך, כי לא זכרתּוֹ”.
ויאמר אמנון: “כי לא זכר אותך גם האריה, בארבו לנפש בתך”.
ויאמר לו ידידיה: “הלא רק את נפש תמר הצלת, ואיך הרבית במחירה לקחת לך גם נפשה גם כבודה יחד! הלא כבוד תמר לי הוא, וכבודי לאחר לא תתן תמר בלעדי. אהה! כי נפקחו עיני לראות דרכך. ועתה, אם אינך חפץ להקימני לאויב לך, קחה מידי את צרור אלף הכסף הזה והיה זה שכרך מאתי, ואת טבעת חננאל, אשר נתנה לך תמר לאות ברית אהבה, אותה אני נותן לך והיתה לך מנחת זכרון מזכרת עון, וכאשר אין חפץ עוד בטבעת הזאת אחרי מות חננאל, כן אין חפץ באהבתך את בתי. קחה אלה מידי והרחקת נדוד בטרם בוקר ולא תהיה פה למכשול ולפוקה לבתי. ראה, הזהרתיך”.
ולא חכה עוד ידידיה לדברי אמנון, ויעזוב לו את צרור אלף הכסף ואת הטבעת, ויצא ממנו בחרי אף.
ואמנון התאושש בראותו, כי נהפכה לו חמת ידידיה לישועה, ויקח את צרור אלף הכסף ואת הטבעת, ואת עור האריה שם על סוסו וירכב אל הדורם.
ופורה שב אל חדר אמנון ולא מצאהו עוד, וילן בו, וישכם בבוקר, ויגד הדבר לזמרי.
ויאמר לו זמרי: “ידעתי זאת מפי ידידיה, כי הרחיק אמנון נדוד ולא ישוב עוד הלום”.
ויאמר לו פורה: “ואיה שכרי?”
ויאמר לו זמרי: “חכה־נא, פורה, כי אולי אמצא בך עוד חפץ וגמולך אשלם”.
עברו שלושת ימים לצאת אמנון מציון, ורוח עזריקם נבקה בקרבו, כי לקחה אזנו דברים, כי השיב ידידיה לאמנון את הטבעת, אשר לקח ממנו, בחשבו אותה כדבר, אשר אין חפץ בו, וגם צרור כסף נתן לו. וימתק סוד עם זמרי: מה לעשות הפעם בטרם ישיב אמנון את חננאל מארץ שבותו.
ויהי דבר זמרי אליו לאמר: “האיצה בידידיה למהר תת לך את תמר לאשה, ואנכי אבקש תחבולות לשקץ את אמנון בעיני תמר הפעם, על פי מעכה האוהבת את אמנון, כי תראה לה פתח תקוה להיות לאמנון, אחרי אשר תמאס גברתה בו”.
ויאמר לו עזריקם: “טובה עצתך”.
וילך עזריקם אל ידידיה וימצאהו במורד הר הזיתים, ויאמר לו: “עד מתי תסתולל בי תמר בתך לסור מאחרי ולהפר את בריתך עם יורם אבי?”
ויאמר לו ידידיה: “הלא אנכי בעל ברית יורם, ואתה הוא בנו, ותמר היא בתי, ומי ינתק את החוט המשולש הזה? אל תירא, עזריקם, לך אל תמר, הנה היא בחדרה, ודברת על לבה ככל אשר יורך לבבך, ודע לך, כי בלשון אחרת תדבר אליך הפעם”.
ויאמר עזריקם: “מי יתן והפכה תמר את לבה לאהבני כאשר שנאַתני עד כה!”
ויאמר לו ידידה: “הלא אמרתי לך: אנכי אבי תמר, וחפצי היא תשלים”.
וילך ידידיה העירה.
ועזריקם בא בחדר תמר וימצאנה עצובת רוח וצוללת במצולות מחשבותיה. וכראות תמר אותו, ותסב פניה אל החלון, אשר ישבה שם.
ויאמר עזריקם למעכה: “צאי מפה, כי דבר לי אל תמר”.
ותאמר תמר למעכה: “שבי פה, כי מאנה נפשי דבר סתר”.
ויאמר לה עזריקם: “הלא כן משפט הימים האלה: הנסתרות היו לנגלות, על כן תהיינה הנגלות לנסתרות”.
ותאמר לו תמר: “מה יום מיומים, עזריקם, כי חכמת ותבחר לשון ערומים?”
ויאמר לה עזריקם: “לבי ראה חכמה הרבה מאד למן היום, אשר תעה לבבך ללכת בדרך עקש”.
ותאמר תמר: “לא תעה לבבי, כי אם הולך הוא במישרים אל אשר תשאהו רוח בינתי, עד כי לא ישיגהו לב נמהרים, כאשר לא ישיג סוס שוטף במרוצתו את האילה השלוחה בעמק”.
ויאמר עזריקם: “גם האילה השלוחה בעמק לא תשיג את הבת השובבה, ברדפה אחרי מאהביה למרות עיני הוריה, והיא גם היא לא תשיג את רועה רוח, ברדפו קדים”.
– הוא אשר דברתי, – ענתה תמר ואמרה למעכה – בחר לו עזריקם היום לשון ערומים. ואת, מעכה, הלא תגידי, כי דברים כאלה לא יבושו ידברום המוכיחים בשער, ועזריקם חפץ לדברם בסתר באזני עלמה אחת, אשר תמאן לשמוע אותם!
– שגית, – ענה עזריקם, – כי רק אחד הוא אשר תאבי לשמוע אמריו בסתר. לוּ הקשבת גם לדברי בסתר, כי עתה קניתי לך אלף רודפי אמרים, ולא אחד בהם יגרע מהאחד אשר בחרת!"
– כן דברת, – ענתהו תמר – האלף לך, עזריקם, כי אלוף אתה. ואולם אם אמנם השיגה ידך לקנות – קנה חכמה, קנה לב, אז תבין כי לפותה אין לב גם שפתיו למותר, ולא לקצר רוח הרחב פה. עד אנה, עזריקם, עד אנה תתהלל בעשרך, בכבודך? דע לך, כי העושר והכבוד מגששים באפלה ולא ימצאו תמיד את האיש, אשר הם מבקשים. לו היתה האמת אור לנתיבם, כי עתה חדשה נהיתה בארץ, כי עתה ראינו ערומים לובשי מחלצות ולובשי הדר מתנצלים את עדים; שפלים מתרוממים וגבוהים שחים לפניהם. עושר וכבוד! הלא עליהם משל ישאו לאמר: “נאוה לכסילים עושר – כשלג בקיץ, ולבוערים כבוד – כמטר בקציר”. דע לך, עזריקם, כי כסף וזהב מעפר יקחו, ואיש אשר רק בכבודם יתימר, כגוש עפר נחשב, ותמר לא תעולל בעפר קרנה.
ועזריקם לא יכול עוד למשול ברוחו, כי חמתו בערה בו, ויאמר: “לא ערב לבי להתוכח אתך עוד, כי באה חכמה בלבך; הן עיניך ראו את מוריך תמיד, ואזני רק מליו תבחן בצאתן מפיך, להשפיל כל רם ולהגביה כל שפל, כי נעים הלקח הזה לנפש מוריך, וכן אהבת גם אַת. ואולם דעי לך, שבוּית לב, כי רוח המושל יעלה עליך ולא עוד תתחכמי”.
ותמר קמה בשאט נפש ותפן לצאת מחדרה, ותאמר למעכה: “שלחי את האלוף מעל פני ויצא, כי כאשר אוסיף ראות פניו, כן אוסיף לבזות צלמו”.
ותצא תמר מחדרה, ועזריקם גם הוא יצא, בחרקו שן.
וילך עזריקם העירה, ויבקש את ידידיה וימצאהו, ויאמר לו: “אכן בלשון אחרת דברה אלי תמר. לשונה, הה, כתער מלוטש! ונכי נלאיתי להכיל את דבריה. זה פרי חסדך, אשר עשית, אדוני, עם הרועה, ועתה רפא נא את משובתה אם תוכל”.
ויאמר לו ידידיה: “וגם אתה, עזריקם, אץ מאד במעשיך. אל־נא תבהל ברוחך, אנכי אנסה דברי אליה, ותמר הָשׁלמה לך; כתר לי זעיר והניחה לי לכונן אשרך, ובמלאת לתמר שמונה עשרה שנה, אמלא משאלתך”.
ויהי בצהרים לעת האוכל, ותרצה יצאה מחדרה ותשב אל השלחן לימין אישה, ותימן ותמר משמאל אביהם. ותימן היה תפוש ברוב שרעפיו, ותמר נעצבה. וידידיה התבונן בהם ולא דבר מאומה כל עת האוכל. ויהי כאשר כלו לאכול, וידבר ידידיה אל תימן ותמר באפו לאמר: “רב לכם, אוכלי לחם עצבים, לשבת לשלחני בפנים נזעמים למורת רוחי, ואל תוסיפו עוד ראות פני בטרם הסירכם את רוחכם הרעה”.
ותאמר לו תרצה: “בי, אישי, אל־נא תאנף, אם יקרה נפשי בעיניך”.
– נפשך יקרה לי מאד, – ענה אותה ידידיה – כי רביתי במחירה מוהר ומתן רב; לא כן הימים האלה לגברים. כי יקנו לב עלמה בלא הון, טרם יבקשו וימצאוהו.
ותאמר לו תרצה: “זכר־נא, אישי, ימות עולם, עת יצר אלהים את האדם לבדו, מה נתן אז בעד חוה אשתו? הלא צלע מצלעותיו. והתבונן את אשר חזה בן אמוץ בימים האלה: כי תחזקנה שבע נשים באיש אחד ותבקשנה מעמו לקרוא שמו עליהן. הימים האלה קרבו ויאתיון, וחדשה נהיתה בארץ, אשר העלמות מבקשות את הגברים”.
– אהה לימים האלה! – התאנח ידידיה – אהה! כי באו בארמנותינו וכי נראה פעלם על בתנו להסיר לבה מאחרי הוריה, להוליכנה שולל בשרירות לבה; שאלי בתך ותורך משפט הימים האלה.
ועיני תמר נגרות דמעה מאין הפוגות, בדבר אביה את דבריו.
ויאמר ידידיה אל תרצה: “אל תדמי בנפשך, כי נחמה תמר מעלילותיה, כי אם תשפוך כמים לבה על נפש בחירה כי איננו, על כן שפכה היום בוז על בן נדיבים. ואַת אל תשיתי לב לקול בכיה, כי דמעותיה – טל משכים, ההולך ויבש משמש בוקר. אל־נא, בתי! אל תשתוחחי ואל תהמי, כי דודך נִסע ונגלה ממך ולא ישוב עוד אליך, ואַת אל תבכי לו, כי אם בכי על נפשך, כי לא ישרה בך, ועל חרפת עלומיך, ודעי וראי, כי טוב לך עזריקם מאד, ולא מאס בך בכל זאת. ועתה שבעת ימים תכלמי מעלילותיך, ובימים האלה השיבי אל לבך, כי נבלה עשית לאהוב עלם זר ופי אביך לא שאלת, ואל תראי פני כי אם אחרי הנחמך מאולתך”.
וישלחנה ידידיה מעל פניו, ותצא תמר בבכי תמרורים.
ויצא גם תימן מבית אביו. ותרצה אמרה אל ידידיה: “זכרה־נא, אישי, למי עוללת כה, הלא אחת היא תמר לנו, ולמה תמרר חייה?”
ויאמר לה ידידיה: “הוא אשר דברתי: זאת חטאתך, תרצה! הן זך וישר פעלה בעיניך, למאוס בבן יורם עמיתי האלוף, אשר כרתי לו בריתי, ולבחור בעלם זר בן דלת העם; ואולם אגיד לו ישרו, כי אמנם נבון הוא, גם טוב לב ויפה תואר, אך מה שמו אשר אקרא לו: שר, שוע, או אלוף? הלא בן בלי שם הוא, לא ידעתי אכנהו; צרפי־נא, תרצה מליך, יאירו־נא דבריך ויופיעו על עצתי; דברי דבר בעתו, כי עת דודים הגיע לתמר”.
ותאמר לו תרצה: “הן תכונן, אישי, לחקר אבות ולא תחקור לב תמר; לא כן עשה אבי, כי אם חקר את לבבי, בתתו אותי לך; ואנכי לא שמתי לבי לדעת, מה שורש גזעך, כי אם ראיתיך, אהבתי ואהי לך, ואחרי כן נודעה לי מולדתך. הטרם תדע, אישי, כי יש אשר יפרחו שושנים בארץ ציה, ועל הדר הכרמל והשרון יעלו שמיר ושית?”
ויאמר לה ידידיה: “שמעי־נא, שאהבה נפשי: אני ידעתי, מה ימריצך לענות כאלה, כי תשגי עדנה בחלום אביך, ותראי את אמנון כתפארת העלם, אשר ראה בחזיון ליל. לו חי אביך, כי עתה את כל הון ביתי נתתי לאמנון ואשלחהו לפדותו; אך עיניך הלא ראו אחרית החלום. ועתה הואילי ודברי על לב תמר לשובב אותה אל עזריקם בנפש חפצה”.
ותאמר תרצה: “אנכי אעשה כדבריך”.
ומעכה דברה אל תמר לאמר: “ראי־נא, גברתי, כי קרוך דברי. הלא מראש הגדתי לך, מה אומלל אמנון, כי ישבע נדודים באפס תקוה, ואַת לא תוכלי להשיב אהבה אל חיקו לבשתך ולבושת הוריך. ועתה, גברתי, מה אומללה את, כי עודך מחזקת באהבתך לשאת עליה חרפה, ומדוע תמאסי בעזריקם, אשר גדול כבוד בית אביו, והונו עצום מאד, וכל אשר לו הלא לך הוא. ומה יתן לך אמנון? הלא רק את נפשו לך ישא, ובלעדה מאומה אין אתו. הה, גברתי! עלי לבי דוי לראות בצרת נפשך, כי מלא אביך פניך קלון וישלחך בחרפה מעל פניו”.
ותאמר לה תמר: "לוּ שלחני מביתו לנצח, כי עתה עזבתי כל שכיות החמדה ללכת אחרי אמנון, אשר בו כל חיי רוחי, אתו ינעם לי שבת גם באהל רועה, אשר כהיכל מלך יהיה לי, אם אראהו בצל קורתי. יוליכני המדברה, אחריו אלכה בכל אות נפשי; כי תחת רגליו תפרח ערבה, מנעימות אמריו תגל ציה, וארץ תלאובות ירנין בהוד קולו; ואנכי, אשר בהון לא אחפוץ ובגאון לא אבחר, בכל זאת אלה דברתי אל לבי תמיד: “מי יתנני בת מלך, מי יתן לי כל זהב אופיר, מי יתנני היפה בכל נשי תבל, כי כמוני עתה קטונתי מכל הטוב אשר בנפש אמנון; הן לא ישא לי רק נפשו, אך נפשו יקרה לי מכל הון ומכל תענוגי בני אדם”.
ותאמר לה מעכה: “ואנכי מראש הבטתי אל מראהו כי יפה, אך אחרי אשר הסכנתי עמו, הנהו ככל נערי ציון בעיני. לו הסכנת עם עזריקם, כי עתה תשכחי את אמנון. וזאת העצה היעוצה לך לשכחהו, כי לא ישוב עוד הלום”.
עודן מדברות ותרצה באה בחדר תמר ותאמר: “ואיך תשיבי את אביך דבר, והוא באחד ומי ישיבנו?”
ותאמר תמר: “הנני בידי אבי לעשות בי כטוב בעיניו, יאסור ידי בחבלים וימכרני לחדל אישים, אנכי נאלמה לא אפתח פי. ואולם דעי לך, אמי, כי רק את גֵוי יתן לאשר אתעב, אך נפשי ממנו לחפשי תצא, ובמתג זהב וברסן כסף לא יעצרנה. נפשי לאמנון תתעופף, כי לו היא, ואתו יחד תגוע”.
ותתאנח תרצה ותאמר: “אחת אַת לי, תמר, ומה רבו מכאובי!”
ותלך תרצה להגיד דבריה לאישה.
עברו שבעת ימי קלון לתמר, וידידיה לא מצא בפיה מענה, ויאמר לה: “היי, בתי, נכונה לקראת עזריקם מאהבך, כי בעוד עשרת ירחים ימלאו לך שמונה עשרה שנה והיית לו, אם תאבי ואם תמאני”.
ותמר החרישה ולא ענתה מאומה, ונפשה בכתה במסתרים.
ויהי היום ותימן בא בחדר תמר, ויוצא את מעכה מעליה. ויאמר לה: “הטי, אחותי, אזנך לדברי, אשר באתי להגיד לך, ובה' נשבעתי, כי אין בשפתי רמיה”.
– ידעתי, אחי, אמונתך, – ענתהו תמר – דבּר, כי שומעת אנכי.
ויען תימן ויאמר: “הלא ידעת, אחותי, כי אהבתי את אמנון כרע כאח לי, ואת עזריקם שנאתי, ואַת כרת ברית לבחירך בערב, בהחרד אבינו אותך פתאום, וממחרת נסע ונגלה אמנון ולא נודע אַיהו, וגם לא פִתּחה אזנך לשמוע פשר דבר. לכן שמעי, אחותי, ודעי תרמית אנשים כי רבה. הן בא אלי איש אחד מגבעת בנימין ויספר לי לאמר: ‘עלה עליתי ירושלימה להראות את פני ה’ בחג המצות, ואראה בבנות עלמה יפת תואר, בת איש מסכן אשר מת, ואמה פלשתית, ותחשק נפשי בעלמה, ואבוא אל אהלה אשר עם שער הגיא, ואדבר על לבה להיות לי לאשה, והעלמה נאותה לי, ואתן לה מוהר ומתן ואומר לה: שבי פה ירח ימים עד אשר אחלק עם אחי בנחלת אבי, ושבתי הלום ולקחתיך אל ביתי. ותאמר לי העלמה: טוב הדבר! ויהי לפני נסעי אל ביתי ואושיב את נערי במשכן הקרוב אל האהל ההוא ואצוהו לבחון את דרכי העלמה לדעת, הישרים הם. ויהי מקץ ירח ימים בשובי ירושלימה ולא מצאתיה עוד, ויגד לי נערי, כי עלם יפה עינים בא אל אהלה בלילה, ויהי שם עד עלות השחר, ויצא מן האוהל ויבוא אל בית אביך'. כן ספר לי האיש, ופורה גלה אזני, כי אמנם התחמק אמנון מביתו בלילה וישב כעלות השחר. ואנכי לולא ידעתי עוד צפונות אחרות על אדות אמנון, כי עתה הכזבתי את האיש ואת פורה; אכן אמת נכון הדבר, כמו ראוהו עיני. ואַת, אחותי, דעי לך, אולי ישוב אבינו ונחם ונתנך לאמנון, או אז שמרי לנפשך בל יקח עוד אשה אחרת עליך, ואם לקח לו העלמה לאשה, וצוית אותו לגרשנה ולתת לה ספר כריתות, טרם קחתו אותך”.
ותמר השתוממה לדברי אחיה, ותפּעם רוחה בקרבה, אך הסתירה מבוכתה מאחיה, ותאמר: “אל־נא, אחי, תהיה כפתי להאמין לכל דבר, יכזבו אלף אנשים ואמנון לא ישקר באמונתו. הניחה לי, אחי, לוּ לא יפריד אבינו ביני ובין אמנון, כי אתה אשחק לדבריך”.
ובכל זאת שמרה תמר את הדבר.
וידידיה ראה, כי שונאת תמר את עזריקם תכלית שנאה, וירף ממנה ויעזבנה לנפשה, ויאמר לתרצה: “נראה־נא, למי הוכיח ה' את תמר בתנו”.