פרק ט"ו

עברו שלשת ירחים מיום אשר נסע אמנון, ועקבותיו לא נודעו, ותמר השכימה תמיד לכרם אביה ותתהלך בין העצים בדד. ויהי היום בלכתה בכרם בבוקר כפעם בפעם, והנה צידוני נגד אליה ובידו מגלת ספר, ויאמר אליה: “האַת זאת תמר, בת ידידיה הנדיב?”

ותאמר תמר: “אני”.

ויאמר הצידוני: “שלמי שכרי ואתן לך הספר הזה, אשר שלח לך עלם מאשור ושמו אמנון”.

ותאמר לו תמר: “בוא הלום כנכון היום ומשכורתך שלמה מאתי”.

ויאמר הצידוני: “נאמנים לי דבריך, כי בת נדיב את, ושכרי לא תעשוקי”.

וילך הצידוני מאתה, ולב תמר פחד ורחב.

ואלי דברי הספר:

"בארץ נמרוד, בקרית גוים עריצים, בנינוה אנכי. קומי, בת נדיב, ושימי, תמר, לבך לדברי אמנון מארץ מרחקים: אהבתיך בבית לחם, אויתיך בציון, ועד אפסי ארץ אַת סגולתי. רחוק אני ממקור חיי, אך פניך הולכים עמדי, המה ינחוני וישיחוני בחלום ובהקיץ, ושבתי, צאתי ובואי, אַת מגמתי. הלא אַת היא, אשר מאחר עָלות לקחתיני אחר כבוד לשבת בציון, ותביאיני אל חדריך לחזות בנועם פניך ובהדר הליכותיך; ותקטן עוד זאת בעיניך, ותגדילי עלי חסדך, בתתך תקוה בלבי ברוח נדיבה, אהבה וחן לראות אתך חיים ואהבה בתענוגים. ואנכי דמיתיך כאילת השחר במכון שחקים ואומר בלבי: הן חסדך מרום מנגדי גבהי שמים, ואנכי שפל וקצר יד, על כן קצרה רוחי; אמרתי להגיגי נואש ולתוחלתי נכזבה, כי יראתי חמת אביך, ומגורתי באה לי, כי הבהילני אביך פתאום. אך השיב לי אביך את הטבעת ואלף כסף נתן לי, ואת הלא ידעת מה חפצי בם – מי יתן ואמצא את אשר אבקש, אפדהו, אביאהו אף אציגהו לפניך, ואמרתי לך: הנה פתרון החלום, וארשתיך לי לעולם. גם הוריך יענו: הגדיל אמנון לעשות!

"בעיר נינוה אנכי, העיר הגדולה לאלהים אשר בארץ אשור, ארץ דגן ותירוש, אף שמיה יערפו טל. עתה שימי לבך לדעת, מה העיר הזאת, אשר גדולות מדובר בה:

"הן ה' יוצר הרים, ובני אדם - בוני ערים! והעיר נינוה קמה על תלה מימי קדם כאחות קטנה אחרי הרים יולדו; ידי אשור יסדוה, ולמען ינון לעד שם נין בנו, קרא לה נינוה. עיר בנויה לה משני עברי חדקל, מהלך שלושת ימים; חומה גובהה ובצורה סביב לה, ותעלות וברכות חפורות מן מי הנהר העצומים ומשוכות אל העיר, עד כי תדמה נינוה כבריכת הים.

"זאת היא העיר העתיקה מימי קדם קדמתה, אך התמשילי אותה אל בת ציון הצעירה והעדינה? אכן לא כנחל השלוח נהריה; אור יקר זרוע על פני פלג אלהים, ואור קפאון על פני ברכות בנינוה. באור פני המים האלה לא יראה אור פני עליזים, כי נעכרים הם ומהולים בדמעות עשוקים, שבויי גוים, הנשואים עליהם בצנות ובסירות דוגה. ולא כהר ציון, הר המוריה והר הזיתים, הנאדרים בהדרת קודש, לא להם ידמו הררי אשור העשנים, החוצבים להבות אש אוכלה אל קצות ארץ. ציון היא מעונה אלהי קדם, ונינוה – מעון אריות; על כן קראתי לה ארץ נָעֵמה ואיומה. דמיונה כנמר, הנהדר בשלל צבעי חברבורותיו והאיום בנהם היוצא מפיו ובשניו החדות כחרבות. מן העיר הזאת יעלה סנחריב מלכה כאריה מגאון הירדן ויעַוֶּה פני אדמה, יבוקק מושבות קדר ודוּמה ויקרקר בני ספרוָים; ועוד ידו נטויה להרים נסו על הר מועד, הר הקודש, לכונן שם כסאו ולראות מלכי גוים ממזרח ומים תֻּכּוּ לרגליו. איום הוא ונוראים צבאותיו, גם אמיץ לבו בגבורים ישיגהו פחד למראה רוכבי סוסיו, גַאֲוַת אפיקי מגניהם ושריוני קשקשים, אשר הם לבושים בם. סוסיהם שוטפים במרוצתם כמי נהר חדקל הרבים והעצומים; מדהרות אביריהם תרגז ארץ, תאנח אדמה, ומשאתם יֵחַתו כבירי כח; לקול מצהלותיהם יחרישו רעמים בגלגל, ישאגו ככפירים, ישומו, ישאפו ברעש ורוגז, יריעו אף יצריחו בקול ענות גבורה, והנה – חללים חמרים חמרים נופלים כעמיר מאחרי הקוצר ושבויים כעפר לרוב.

"השמש פונה לערוב והירח יגיה אורו על פני נהר חדקל, ואנכי מביט עליהם מראש שפיים. ירח יקר הולך! מה נעמת לי עת כן בקודש חזיתיך, בעמוד רגלי על הר הזיתים, בהפיצך אורך כרצי כסף מבעד לדליות הזיתים על תמר, הנצבת כחבצלת לימיני. מה נאוה יפעת זהרך על ידיה, הנשואות להשׁבע לי ברית אהבת עולם… אך אורך – רמיה, כי כעד נאמן בבריתה קרה לך תמר. הה! שם בגדת בה, ולאורך נראתה דמעתה על לחייה. מן העת ההיא זה שלש פעמים חדשת כנשר נעוריך, ורוח נכון לא חדשת בקרבי, אך ירחי שוא מִנית לי למספר חדשיך, אך לילות עמל – למספר נשפיך; לאורך יבוא החלום ברוב ענין, כל חזיון הבל וכל מקסם כזב – להוליכני שולל, אשגה בתעתועיהם עד בוקר, איקץ – והתולים עמדי.

"כמוץ עבר יום, כרוח חלף נשף, והנה חצות ליל. כל בני חלד הוזים, שוכבים תחת כנפי התרדמה, המפתחת חרצובות עמל היום ותלאותיו, ובצלה יחסיון כל דכאי רוח, המפגשים חושך יומם, ואנכי – לא אנום ולא אישן. את עור האריה רפדתי יצועי, ושעפים ועשתונות אין חקר התעוררו בקרבי. לבי כים נגרש ורוחי מרחפת על מִשבריו וגליו, והנה עיני פקוחות על הגליון הזה ותנומה זרה לעפעפּי. אך מה זאת גזלה שנתי? הן נחים ושקטים הכוכבים במסלותם, ויביטו ממכון שחקים על ארץ נחה ושקטה, ומדוע לא דומיה לי? מי יתן לי אבר כיונה, אעופה אליך כרגע, אראה פניך, וידעתי נפשי, כי לוּ שָלַוְת את, כי עתה שָׁלו מורשי לבבי גם אני, ועצמותי לא רחפו לרגעים. הן זאת חקרתי, בחנתי, אף ראיתי, בשבתי בבית אביך בציון: יש אשר ישבתי בעלית הקיר, פתאום באה שמחה בלבי ושורש דבר לא נמצא בי, באתי עדיך ואמצאך עליזה גם את. ויש אשר כהתה רוחי מבלי דעת על מה, הלכתי לראותך, והנה – עצובת רוח אַת; העירותי לבך על כל אלה, ותאמרי לי בחן שפתיך לאמר: הטרם תדע, אמנון, כי מעת אשר באנו בברית אהבה, חלקי היא נפשך, ונפשי – חלקך, בשמחת האחת תתערב רעותה ובצרת האחת צר לרעותה? בלבי צפנתי אמריך הנעימים, ואמצאם כנים תמיד: כן תאהבי תמיד את שאהבה נפשי, ושנאת את אשר שנא רוחי.

"כן הוא, ידידות נפשי! רוח אחד לשנינו, ואם כן, איפוא, איך לא אחרד הפעם לחרדת רוחי? מה לך, תמר יונתי, האביך גער בך? העזריקם עצבך, או לאמנון מאהבך תדאגי? אך – אַל־נא אשים אותותי אותות הפעם הזאת, כל עצב ויגון אַל ישיגוך, ואם ישיגו, ונסו כענים מאור פניך, כי באור פניך מקור חיים וחסד לנדכאים; ואני תפלה לאלהי אבותינו, לתת בי את כל אשר ישים עליך, כי אני אשא ואני אסבול ולא אתאונן.

"הס, רוחי! כי קול כחולה שמעה אזני, קול שאון זרים הולך וקרב, שאון מחריד דממת ליל. מה זאת? הה, קול יללת אסירים הוא, הומה בחוצות נינוה וברחובותיה, לבי לשועת נכאים יזעק, כי בלל ה' את שפת נינוה; אלה כדובים יהמו, יילילו משבר רוח: איך שודדנו! ומציקיהם כמשוש פראים יריעו ויצהלו: האח, בלענום! פה אוררי יום יגוזו שער ראשם ויזעקו: שוד ושבר! ופה שוביהם עליזי גאוה ידשנו ראשם בשמן ששון ויענו: הידד! הידד! אך זרות תראינה עיני, אך תהפוכות תשמענה אזני: לאומים עמקי שפה משמוע, אלה הוגים ברוחם הקשה, יספדו בשפת מרצים, ואלה מר יקוננו בלשון קדר, ערב ודוּמה. – אזכרה ירושלים ואפחד, תמר – ונמס לבבי; אז אשיב אל לבי לאמר: מה שאון לאומים? ומה המון ממלכות גוים? הלא כמַשק גבים וכאוסף נמלים נצים על רגבי עפר, מגערת אלהי יעקב ינוסון ממרחק, וידַמו סלה!

"כל הלילה התחפש רוחי, הלעולמים יארך הלילה? העד תכלית אור עם חושך? סורו ממני, חזיונות לילה! אורה אִותה נפשי! פתחתי חלון חדרי, והנה השחר פרוש על הררי נינוה. רננו צפרי שמים ברן יחד כוכבי בוקר והרנינו את לבבי. מי יתן וארכה לי העת הזאת, כי נעמה. אך עודני יושב והוגה, והנה אדמו פני קדים, עוד מעט והנה השמש נוצץ כשביב אש מראש שפיים. מה נאוה זהרו על ההרים! ומה נאדר, בהופיעו על פני חדקל, הנהר היוצא מעדן! זוהר נעים, כאור ה', הזורח אל לב טהור. כגבור יצא השמש ובגאון עוזו ירַדף חושך עד הים האחרון; בעלי כנף יריעו ויזמרו גבורתו, וישמח כל היקום, כי התעורר אור על חושך! והשמש ישיש כגבור לרוץ אורח, הולך ואור עד הצהרים. והנה הוא עומד עיף ויגע בחצי השמים, קול בעלי כנף חדל, מעט מעט תצער יפעתו, הצללים יגדלו והיום פנה. הלא כן אורח איש עלי אדמות, וכן ינועון מעגלותיו, מעגלות החיים: מה נעים שחור טל ילדותו! ומה נחמד אור ימי עלומיו! אז כל חושך ינוס מפניו, והתקוה המשחקת לפניו תרון באזניו ככנף רננים; אך, אהה! התקוה עד חצי ימיו תנחֶנו, וכאמו תנחמנו, ולעת זקנה תעזבנו. והנה האיש כצל נטוי, וזכרון ימי עלומיו בדד ינחנו בדרך עולם; כל שעשועיו שעו ממנו, נשאר בלבו שַמה, שאיה יכַּת מבוקר לערב.

"מדי דברי בתקוה יתחמץ לבבי. זכרי, תמר, ידידות נפשי, יום חודש האביב, בשבתי עמך בבית אביך, עת הביעו שפתיך אלי נעימוּת באזני תימן אחיך לאמר: “קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים!” ומה תקוה כי תנחמני? הלא היא, הנעימה והנהדרה בלב נכאים, כמראה הקשת בתוך הענן: למצער יאמין בה גבר, והנה תנחומותיה נשארו מָעַל, דמיונה כקצף על פני מים, נבעה – ונָדַמה כרגע. אכן מגדל עוז היא ביום שקט, אך כמעט ירופפו עמודיה ביום סער וסופה, והיא כגדר הדחויה. זכרי־נא, תמר, נשף חשקנו וחרדתנו יחד. פתאום נפרדנו ותקותנו נחבאה. אז נדד לילה, חלף יום, והנה שבה תקותי, ודרכה פליאה ממני. ואקום ואתנהל לרגלה ואבואה עד הלום, והנני מתנודד. זה חמש פעמים זרח המאור הגדול לממשלת היום מראש הררי קדם על נינוה המעטירה, ושמש תקוה לא זרח עלי לעטרני רצון. הנה עיני משוטטות ברחובות נינוה ורוחי שואף ירושלימה, כי שם מקור תקותי; אך כאשר ישאף, כן יחרד אחור, כי שם גם חרדָתי. רוחי כשאון מים כבירים, הנגרשים אל החוף והנסוגים אחור בהמון דָכיָם, כי כן ישאף וכן ירוץ גם הוא רצוא ושוב. יש אשר רוחי מרחפת על הר הזיתים ויתלונן בצל דליות הזית הרענן, אשר חקוקים בו שמותינו, שם קשורות גם נפשותינו יחד. האח! אומרה לנפשי: הוחילי, כי יש תקוה, לשוא ירימו הרים ראשיהם בינותינו, כי לא יבדילו ביני ובינך. גם חדקל, פרת והירדן, נהרי נחלי איתן, השוטפים עתה ביני ובינך, לא ישטפו אהבתנו. הנה קולך הערב עוד נשמע באזני, וניב שפתיך ישא שלום לרחוק לאמר: לך אני! זאת אהגה, ורוח תקותי תשאני אליך על אברות אהבה; אך חיש מהר רוח מבינתי יענני: הרף, יונה פותה! אל תעוף בגאותך שחקים, שם ידאה נשר, ושם יעוף פרס; שֵב בסתר המדרגה, שם ינוח לך. התבונה תתן קולה, ומי לא ישמע? ואם אשמע לקולה, איך אוחיל? כן יתהפך הגיגי בקרבי כלהט החרב המתהפכת. אף רוחי בקרבי כנהר היוצא מעדן ושמה לא ישוב, ולבי – אן מה לבי – הה! ממושך ומורט כל היום מרוב שרעפי בקרבי ומתהפוכות תקוה ופחד, אשר יתהפכו בי, בהגיגי בך, עדינה!

“עדינה, יושבת לבטח! חכי לי עוד מעט ואהבתך לאחר לא תתני. צהלי עוד קולך, בת נדיב, ואמרי: “קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים”. אמרי לי זאת, יונתי, הנשואה במקום ציון, ואשמע קולך מארץ מרחקים, כי הנה שם הדורם פניו אל ערי מדי. האח! עוד תקותי בי למצוא שם את אשר אבקש. מי יתן יתמו ימי מסעי כמו הגה, ויד ממעל תאחזני בציצת ראשי להעבירני ארץ רחבת ידים, מהררי אשור, הררי געש, עד הררי ציון השאננים, מי יתן ארדם כרגע ואשבעה בהקיץ תמונתך. תמו דברי אמנון”.

ככלות תמר לקרוא את הספר, ותשקהו למו פיה בעליצות נפשה ותאמר: “מי גבר ידע אהבה כאהבת אמנון, או מי יביע כמוהו אמרים נעימים? אכן אהבתו – שלהבתיה, ודבריו – רשפי אש. לא כן אני, כי אם עמוק הגיוני בקרב לבי, לא אשאנו על שפתי, כי הדִבּר אין בי; אך רוחי בקרבי תשחרהו באין אומר ודברים, כי ברבבות מלין אין די באר אף הגיון אחד, אשר יהגה לבבי באמנון. האח! דבר שפתים לי למותר, כי את אשר יהגה לבי, אותה ידבר אמנון”. כן דברה תמר אל לבה, ומדי דברה בידיד לבה, זכרה את אשר דבר תימן בו, ונפשה נבהלה פתאום; אך שבה ותתעורר כרגע ותאמר: “יכזבו כל בני חלד ואמנון לא ישקר באמונתו”. ותוסף תמר ותקרא את הספר שנית ושלישית, ותחקור מלין ותמצא בם דברים, אשר לא ידעה פשרם. “כן תמיד תאהבי את כל שאהבה נפשי”; ומה זה ירזמון מליו? קראה תמר בחרדת לב. הכן דבר תימן אלי על אדותיך, אמנון? הלא אם יהיה לבבך רחב כים, מלא הוא אהבתי עד אפס מקום בקרבו לאהבה אחרת. האמנם, אמנון, נגעה זרה בלבבך? הה! חם לבי בהגיגי זאת, אך אויה לי ואיה לזרה ההיא! כי אם עזה כמות אהבתי, הלא קשה כשאול קנאתי; הלא אֶזרה את הזרה ההיא כמוץ לפני רוח חמתי, ובסערת קנאה אשופנה, כי לי כל לבב אמנון, וזרה לא תבוא בו. אך למה זה יהגה לבי אימה? מגורת שוא היא, לא תבואני".

עודנה מדברת אל לבה, ומעכה אמתה באה אליה ותאמר: “מה זה עמקו מחשבותיך?”

ותאמר לה תמר: “עוצי־נא עצה, במה יבּחן לב גבר לדעת, אם נאמנה אהבתו?”

ותאמר מעכה: “הלא אם נשא גבר את עיניו אל עלמה אחרת, לא נאמן לבו עוד לאהובתו, ואם דבר עם זרה ידידוֹת, בגד בבריתו עמה”.

ותאמר לה תמר: “טוב יעצת; ואולם נחשוך־נא דברינו לעת אחרת, כי דבר סתר לי אליך”.

ותאמר מעכה: “טוב, גברתי, נכונה אנכי לכל אשר תצויני”.