פרק ט"ז

ועיר אלהים חרדה לרגעים מפני תנופת יד סנחריב מלך אשור, יום ליום הביע שֵמע גבורותיו, ותהי רק זוָעה הָבין שמועה. ותמר חִלתה את פני ה' השכם והערב בגן, להשיב את אמנון בשלום ובלב נאמן אליה. וסוד תימן אחיה אליה על אודות אמנון דכּא רוחה, ותגלהו למעכה למען ירוח לה; ותקרא באזניה את הספר, אשר כתב לה אמנון, ותוסף מעכה להצית אש קנאה בלב גברתה. ותמר הסיתה את מעכה לבוא אל פורה בערמה ולקחת את לבבו באהבה, למען תדע מפיו כל מצפוני אמנון; ולא אחרה מעכה לעשות ככל אשר צוַּתָּה גברתה, ותאמר בלבה: האח! יגורש אמנון מנגד עיני תמר, ישוב לימי עניוֹ, או אז לי הוא. ותמתק סוד עם זמרי: מה לה לעשות. ויורנה זמרי תרמית לבו. וישלח זמרי להגיד לעזריקם להיות נכון לקראתו בבוקר.

הבוקר היה הולך ואור עד נכון היום, ובני ציון עזבו את רבצם ואת בתיהם, והנם נדחקים בפתחי שערים. שרי המלך והיועצים עלו בשערים להמתיק סוד ולהביא עצות, מה יעָשה בעיר להשָגב במעוזה כבוא הצר עליה, ויתר המון העם כמשק גבים שוקק: אלה רומסים עפר חוצות באפס כל עבודת מעשה, רק שואפים רוח כל חדש כתנינים, ואלה טחי תפל לא ידעו מה. חושבי שקר ובודי כזב על משכבותיהם מצאו לאל ידם למכור כזביהם בכסף מלא ולהטיפם בראש הומיות ליין ולשכר. פה להקת אנשים מכתירים כמחוגה את איש אחד המדבר שלום לעם ה' לאמר: “הנה שלח המלך צירים למצרים לבקש מעוז מפרעה, הלא שלום לנו אתו והשב לא ישיב את פני מלאכינו”.

– אך שוא לנו מעוז פרעה! – יענהו אחד השומעים – כי מה יועילו לנו המצרים? רהב הם שבת בארצם ולשתות מי שיחור.

והנה מעבר האחר נצב עובר אורח השב מנחל פרת, ועדת אנשים תסובבהו, והנה הוא מספר להם לאמר: “הוי! נשמו מסלות ועוברי ארחות חדלו, כי עלה אריה מסֻבכו עם כפיריו וגוריו יחד; יצא ממקומו חולש על גוים, הוא וצבאותיו עמו; בני אשור ועילם נוסעים לדגליהם, ועליהם רבשקה, אדיר כארז בלבנון; מנהר חדקל ילכו יונקותיו, ועד נהר פרת וים האחרון ישלח קציריו, והנה הם חונים על כרכמיש, העיר הבצורה, הבנויה לה במקום שחוברו למו נהר כבר ופרת יחדיו. גם המבצר הגדול ההוא משחק למו, ואף כי מבצרי יהודה: הלא כתאנים יפלו על פיהם, עוד מעט יעברו את נהר פרת והירדן”.

לדברים האלה ינוע לב כל שומע ותכהה כל רוח, יאנחו יחד בשברון מתנים, ישומו וישרקו, ישנו וישלשו: “איום! נורא! מי יגור לנו בציון?”

וחפר ובוקיה, אשר היו בין העדה הנאספה הזאת, ענו ואמרו בלעגי שפה: “אֵתיו, נקחה יין ונסבאה שכר”.

– הבה! – הוסיף בוקיה לדבר. – אשר לו כסף יפתח ידו וישקה רעהו, אשר אין לו כסף, כי עוד מעט והשליך האדם את כספו וזהבו בחוצות ואין מאסף. הבה נדיח גרונו בדם ענבים, טרם ירחץ האויב פעמיו בדם חללינו.

ואחד מהם אומר: “הס! עצרו במלין, הנה בן אמוץ ושרי המלך הולכים ועוברים לפנינו”.

ויתפרדו אנשי העדה הזאת, ובוקיה אמר אל חפר: “נלכה־נא אל כרמי ונשתה”.

והאיש כרמי התחסד עם החסידים לעין כל, ויהי חבר לכל מעַוֵּל וחומס בסתר, וגם לפניהם הצטדק תמיד, ופתחון פה היה לו על כל עלילותיו, ויאמר, כי בכל יגיעו לא ימצא לו עון אשר חֵטא; ראה רעות רבות ולא התבונן, שמע נאצות אנשי לצון, ויהי כאיש אשר לא שומע. את יינו נתן בעד אתנן זונה ובעד גנבת גנב, ויתן מחיר ממכּרו למיודעיו הפּוחזים לתתו בכסף. כן מלא כרמי זהב חוריו, עָתֵק, גם גבר חיל. וביתו היה עצרת בוגדים, אשר לא נגלתה רעתם בקהל, ויום יום השכם והערב עלה להשתחוות לה', ויתמם עם תמימים.

וזמרי ועזריקם באו אל ביתו כעלות השחר, כאשר נועדו ביום אתמול, וישם כרמי יין לפניהם וישבו בסתר חדרו וישתו.

ויאמר עזריקם: “אין זאת כי אם בשורה מוצאת בפיך”.

ויאמר לו זמרי: “הטרם תדע, כי טובתך היא כל ישעי וחפצי? אל תאמר לתמר נואש, כי יש תקוה. דע לך, אדוני, כי שלח אמנון לתמר ספר מנינוה, ספר מלא אהבה וחן, אשר קראתו תמר באזני מעכה אמתה, ותגל מעכה אזני על אדותיו, ואורנה להצמיד מרמה ולהפוך ללענה נעימות אמרי אמנון; גם צלחו דבריה, אשר שמתי בפיה, להצית אש קנאה בלב גברתה, ותסיתנה לדבר על לב פורה אהבה וידידות, למען תחקור ממנו מצפוני אמנון, ופורה הלא לנו הוא; הן נתעה תמר בשוא להאמין, כי אוהב אמנון עלמה אחרת, וקנאתה בוערת בה”.

ויאמר לו עזריקם: "האח! מצאוני דבריך הפעם. הסכת, איפוא, ושמע גם דברי, אשר יכונו עם דבריך: לא לשוא תאמין תמר, כי אמנם עוגב אמנון לעלמה אחרת, אמת היא, ואזני לקחה שמץ ממנה מפי עכן, אשר דבר אתמול על לבי, בראותו אותי יושב משמים ונעצב בחדרי, ויאמר אלי: ‘עד אן, אדוני, תשוח עליך נפשך מפני תמר, אשר מאסה בך? האם אחת היא בציון?’ ואומר לו: “הלא אחת היא לאמנון, ואיככה אוכל וראיתיה נתונה לו?” ויאמר לי עכן: ‘לא אחת היא גם לאמנון, כי מצא לו עלמה אחרת יפה ממנה, אשר לא יקח תחתיה שבע נערות כתמר, אך העלמה דלה, על כן מגמת פני אמנון לבצוע בצע, בהשיבו את חננאל מארץ שבותו. לכן קַדמה פניו ואָרש לך את העלמה היפה־פיה ההיא, וידעתי, כי אך ראה תראנה, ושכחת את תמר’. ואשאלהו למקומה, ויעני עכן לאמר: ‘בעוד עשרת ימים תראנה, כי בקצה גבול יהודה היא יושבת כעת עם אמה’.

ויאמר לו זמרי: “נפלאת בעיני, מאין ידע עכן כזאת? אך יהיה מה, אין זאת כי אם העלמה, אשר ישבה באהל אשר עם שער הגיא, ובה דבקה גם נפש תימן באפס תקוה, כי כצל הוא נהלך למן היום, אשר ראה אותה בגיא התופת. האח! האח! אך פה מלטה לילית ביצתה, וממנה תבקע אפעה לאמנון, לתמר ולתימן; ישוב אמנון הלום והשיבותיו עד דכא, האח! נוססה בי רוח עצה, ועתה נחכה־נא ליום בוא העלמה הלום וליום שוב אמנון”.

עודם מדברים וחפר ובוקיה באו אל בית כרמי בקול המולה. ויאמר חפר לכרמי: “מרי נפש אנחנו משמוע דבת עם ברחובות, כי מגור לנו מסביב, ונסר אל ביתך לטבוע עצבנו ורגזנו באשישי תירוש ושכר”.

וכרמי, אשר חשב את זמרי לגבר תמים, גער בחפר ובוקיה, למען תשמענה אזני זמרי היושב בסתר חדרו, ויאמר להם: “הס! כי לא עת היא להתלוצץ”.

וישם חפר עיניו בכרמי ויאמר: “מה יום מיומים, כרמי? האם הבאת מוכיח בשער אל ביתך להגיד לנו משפט היין?”

– אנכי אגיד לך משפטו, – אמר בוקיה לכרמי – ראה והבן דבר: הן כמוני כמוך אנשים ריקים אנחנו, והכלים מלאי יין, והורקו הכלים אל קרבנו, והיינו אנחנו מלאים והכלים ריקים, האף אין זאת?

– הרף, – ענהו כרמי – שבו פה ושתו.

– אין זאת כי אם מוכיח בשער עומד אחר כתלנו, – ענה חפר – הבה! נחפש בחדרים ויהי מה.

ויאחז בו כרמי וישפל אמרתו ויאמר: “הנה עזריקם וזמרי פה”.

ויאמר בוקיה בקול רם: “האח! אנשים טובים הם, גם יתנו על פינו”.

וישמע עזריקם ויפתח להם דלת החדר, ויבואו בו חפר ובוקיה וימצאו את זמרי יושב ונותן בכוס עינו.

ויאמר לו חפר: “הן מחשבותיך עמקו מאד ביין, כמו מבקש אתה למצוא במשׁרת ענבים לחים את עשתונותיך האובדות ביבשת, או תצוד משם חדשות, אשר לא נבראו עדנה”.

– כן דברת, – ענהו זמרי, בהגיחו הכוס אל פיו, – חדשים גם ישנים צפונים באדום האדום הזה, אך ינעמו מאד, אם שמורים הם בבטננו.

– רוח עועים מסוך ביין, – ענה בוקיה, – כי במסתרים יתהלך ובקהל עם יודיע עלילותיו; כמעט בא אל קרבנו, תציקנו רוח בטנו, וכל מחשבה, הרוחשת בה, תעשה לה כנפים, תּעוּף ותרבץ לפתחי פינו. זעום אלהים הוא!

– ומה גדולות נצורות בקרבך? – שאלהו עזריקם – התפחד לנסתרותיך, העצורות בקרבך, פן תחרדנה ממסגרותיהן כצפרים עפות? הלא כעת ימלאך איש יין כנאד, עד אשר תצוף על לשונך כל תעלומה, או עד אשר תבּקע בטנך כאובות חדשים וכבקיעי עיר דוד, ונחפשו מצפוניך.

– לא, אדוני, – ענהו בוקיה – לא כן אנכי עמדי. הן רוחי אמונה בין הכלים, ונפשי קשורה באשישי ענבים זה כמה, ובכל זאת נאמן רוח אני. אך רב לנו דבר מהתלות יבשות ושדופות קדים, כי חובקי ידים ופושקי שפתים לא יצליחו. צוה־נא, אדוני, ויביא לנו כרמי יין ותירוש ומכל משקה, אשר ברך ה' את יקביו. אם מצרה ומעצב תזרק בנו שיבה, מזרק יין ישן יחדש כנשר נעורינו.

ויאמר עזריקם לכרמי: “הביאה ונשתה”.

ויאמר חפר: “רק הין צדק תמוד לנו”.

– יחי מלכנו חזקיהו, – ענה בוקיה, – כי מיום שבתו על כסא ממלכתו סבאנו לא מהול במים, ההין צדק ומלא, ובטננו לא תחסר. תמול בקרו השוטרים בבתי היין, וימצאו בבית יצהר הכרמלי הין רזון זעומה ומשקה סר טעם, וינפצו את כל כליו כשבר נבל יוצרים, וישימוהו בחצר המטרה, ויינו היה יין ענושים. גם אתה, כרמי, השמר, אל יחסר המזג, פן נמלא בשֻׁכות עורך ונכתת את כל כליך, אשר לא ימצא לך במכתתם חרש להתגרד בו.

– טובים דבריך, לץ היין, – ענהו כרמי – רק אל תמלא בטנך קדים, כי כל משכיל בעת הזאת ידום.

– מהר, גבר תמים! – ענהו חפר – החישה מעשיך בטרם יבוא אשור בארצנו.

וילך כרמי ויבא יין וימסוך לפניהם וישתו וישכרו. ובוקיה פתח פיו וינגן נגינת שותי שכר לאמר:

– הלא זה דברי, – הוסיף בוקיה לדבר – אכול ושתה, כי מחר נמות! מי האיש אוהב ימים, לא ידוה לבו מימים עברו, ולא ידאג לימים יוּצָרו, כי אם אחד בהם יראה – היום, אשר הוא חי בו, ויבלה כן במשתה תמיד.

– היין אַצל מרוחו עליך, – ענהו חפר – עסיס שתית, ועסיס תטופנה שפתיך.

– מישרים אני מגיד, – ענה בוקיה – מי יתנני מטיף העם בימי מבוכה, ומי לא ישמעני?

– אכן, עת מבוכה היא, – ענה כרמי – אפס התרפות ביום צרה לא טוב. הלא עיר עז לנו, היא תסוך לראשנו ביום נשק, הן חומותיה בצורות, מבצרינו לעב יגיעו; יבואו צבאות אשור, ישיתו לבם לחילה, למבצריה ולמצודתה ויבושו מגבורתם. הנה שרינו בצוען ומלאכינו חָנֵס הגיעו להביא סוס ורכב ממצרים. זולת זאת גם נשק בית היער רב אתנו; נתעודד ונריק חנית, כי אנשי מלחמה נחנו, ואלהים יתמוך את ידינו.

וזמרי, אשר ישב דומם ומחריש עד כה, שתה כוסו ויאמר לכרמי: “הן סבאך לא מהול במים, אך דבריך בלולים ברוח ובקדים; מעוז ירושלים מחסה הוא לשפנים, עם לא עצום כמוכם, הגבורים בשבתם בחוריהם, השָׂמים עפר וטיט מעוזם. האריה ידרוך על במותיהם, ומבצרם נהרס, לא בחיל ולא בכח. הן כולכם אבירים לדבר בגאוה וברוח גבורה, בעוד מזרקי יין לנגדכם – ואולם בעת תראו להט חרב, ברק חנית וכידון, אז תאלמנה שפתותיכם מדבר את אויב בשער. את מי תגידו מלין? שאלו־נא לגבר ראה עני כמוני, אשר ישבתי במצור ובמצוק בשערי שומרון, עת הצר עליה שלמנאסר; לא, רעַי ואלופַי, לא בדבר שפתים תעשו מלחמה עם אשור!”

– אהה! – קרא בוקיה באנחה. – הן חיל גוים אסף סנחריב, עמל לאומים ירש, ונפשו עוד רחבה כשאול לבלוע גם משכנות מבטחים אשר לנו; המבלי אין גפן ותירוש באשור יבואו הלום לאגור יינו ולמצות עסיסנו? הה! אשור כמָות ולא ישבע.

– השקט, – ענהו זמרי בשחוק – אל ירך לבבך, נכרות ברית את מות, ולא יכּרת עסיס מפיך.

ויען חפר ויאמר: “כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם ימוש האיש הזה מפה עד אשר יגיד לנו כל סוד הצפון אתו. הלא ידעת, אם לא שמעת, זמרי, מאומה בבית אדוניך, או ממקום אחר דבר אליך יגונב, הגידה־נא לנו ונדעה”.

ויאמר להם זמרי: “השבעו לי הֵנה, אם תשמיעו דברי על פיכם עד עת מצוא”.

ויאמר בוקיה: “ימר לנו שכר ועסיס יהפך לנו ללענה, אם נגיד שמץ דבר”.

ויאמר זמרי: “בטח לבי בכם, לכן שמעוני, אלופי ומיודעי: הן יליד שומרון אני, וכל אחוזת נחלה אין לי בציון, בכל זאת עלי לבי דוי בראותי, כי ברעה היא; אך הבל ינחמנו בן אמוץ בלשון למודים, במשאות ובחזון, כאיש אשר אמו תנחמנו, וכעולל אשר תישנהו מינקתו בשירים נעימים; אל נקשיב לו, פן נישן המות. מי האיש החפץ חיים, יקשיב לשבנא הסוכן, והיתה לו נפשו לשלל, כי רוח אחרת אתו, ודרור יקרא לכל החפצים לקרא לשלום למלך אשור. אך לא עת היא הפעם להרבות דברים: אחת דברתי לכם, ושתים תשמעו אחרי הסירכם את יינכם”.

– אך טוב ושלום ירדוף את שבנא – ענה עזריקם.

ויאמר זמרי: “לכן נהיה נכונים ליום, אשר נוָעד יחדיו בבית שבנא, כי ריב לו עם חזקיהו. אך נסתיר דבר טרם התגלע הריב בקהל עם”.

וישבעו לו הבוגדים להסתיר דבר.

וימהר זמרי לשוב לבית ידידיה אדונו, לעשות מעשהו.

ועזריקם אמר לחפר ובוקיה: “צעיר אנכי לימים, ואתם הלא הייתם לאנשים בימי אחז, עת נחשו אבותינו, קסמו, דרשו באובות ובידעונים, לדעת מקרה גוי ואדם; ועתה אנחנו עומדים כשועלים בפרצות ירושלים, כעורים נגשש באפלה ואין אתנו יודע עד מה, בלתי אל חזון בן אמוץ עינינו. לוּ ידעתי פה מעונן או קוסם, כי עתה הרביתי שכרו לדעת את המקרה, אשר יקרה את ציון ואשר יקראני גם אני”.

ויאמר לו חפר: “שמע, אדוני, את אשר קרני זה כארבעת ירחים: הלוך הלכתי לפנות ערב בין הבכאים, וארא שם אשה מכוסה בצעיף ועלמה טובת חן, אשר לא ראיתי כמוה, ואשאלן לדעת: אנה הן הולכות? ותאמר לי האשה: ‘מבאר שבע עליתי עם בתי ירושלימה, ותפצר בי בתי להראותה את כל מקומות העיר הזאת’. ויהי כראותי מרחוק איש הולך ובא, ואעזוב את שתי הנשים ואלך, כי יראתי פן יחשדני. ותתחמקנה שתי הנשים בין הבכאים כצבאות וכאילות השדה. ומן העת ההיא היטב חרה לי כי עזבתין, אין זאת כי אם מכשפות הן”.

ויאמר לו עזריקם: “חפש בעיר, אולי תמצא אותן והגדת לי”.

ויהי כאשר כלו לדבר, וישובו איש איש למקומו. ובלב עזריקם המו ויחמרו מחשבות מסוכסכות, אשר הסתירן עד עת מצוא.