פרק י"ז

עברו שני ירחים מיום בוא ספר אמנון לתמר, ועקבותיו לא נודעו לה, ומדי יום ויום כעלות השחר השכימה תמר לכרם אביה לשפוך כמים לבה לפני ה', ותתפלל אליו להשיב את אמנון אליה בשלום ובלב תמים ונאמן בבריתו. ויהיה היום ותמר נצבת בכרם לעת כזאת כפעם בפעם, מעלות השחר עד נכון הבוקר, והנה מעכה נגשה אליה ותאמר: “אל יפוג לבך, גברתי, בשמעך, כי אמנון וחננאל בבית אביך, כי אך בוא באו אליו”.

– אמנון! חננאל! – קראה תמר ברעדה וגיל, ורוחה נפעמה בקרבה, ותחרד ותבוא הביתה. והנה המחזה הזה נגד עיניה: תרצה אמה נופלת על צוארי איש זקן בקול קורא: “אבי! אבי! מקור חיי!” ידידיה אביה עומד לפני אמנון משתאה ומשתומם וידיו פרושות וקורא: “האח! האח! ראתה עיני נפלאות, אשר לא פללתי!” ולב תמר פג למראה הזה ולא ידעה מה לעשות. ותימן וזמרי עומדים אתה בירכתי הבית נבהלים ומשתאים. פתאום נתנה תמר קולה: “האח! אישון עיני!” ויחזק ידידיה בידה, ויציגנה לפני חננאל ויאמר: “פנה־נא, אבי, אל תמר בתך”.

ויחבק חננאל את ידידיה ואת תמר ויאמר: “פנה־נא, בני, לאמנון בנך, פודה נפשי ויורש הוני. האח, כי בא חלומי! לא נפל דבר ארצה. הגדיל אמנון לעשות עם בתך, הגדיל לעשות עמי, אף גדול יהיה כבודו”.

– הה! – ענתה תרצה – רבות עשה אמנון עמנו, אך רבות צררנוהו, עתה קצרי יד נחנו מכפר פניו.

ותבך תרצה בדברה.

ויפול ידידיה על צוארי אמנון, ויבך ויאמר: “שא־נא, בני, כי הכלמתיך מבלי דעת דרכיך, ועתה עורה לקראת תמר אהובתך והקיצה לאהבתה, כי בא החלום, ואתה הלא ידעת, כי ברית היתה ביני ובין יורם, ואיך אפירנה? לכן שאל מאת חננאל אבי, כי תמר בתו, היא, וארשת שפתיך לא ימנע”.

ותמר עודנה כחולמת.

ואמנון נגש אליה ויאמר: “ראי־נא, עדינה, הנה חננאל אביך, פדיתיו, הביאותיו, אף הצגתיו לפניך”.

ותמר התעוררה ותאמר: “אתה אורי וישעי! אתה השיבות לב אבות על בנים”.

ויאחז חננאל ביד ימין אמנון ויאמר באזני בית ידידיה: “הנה כל אוצרותי, אשר טמנתי מאז בשומרון, עמוסים עתה על כתף עיָרים, לא נעדר מהם מאומה. ואותם נתתי היום לאמנון כופר פדיון נפשי. דל אנכי הפעם, ואמנון עשיר בין ראשי עשירי ירושלים, ותמר בתי היא, ומה, איפוא, אתן לו חלף החיים והחסד, אשר עשה עמה? תני־נא, תמר בתי, יד ושם לבחירך”.

מדי דברו זאת, לקח את יד תמר ויחברנה ליד אמנון בידיו, ויאמר לתמר: “הנה העלם יפה העינים, אשר פדה נפשי באהבתו אותך; הן מולדתו כמוסה, אך קרנו תרום בך ובנפש ברכה אשר בקרבו, כי היא לו תפארת אבות. ועתה, אמנון בני, הנה אהבת תמר נפלאה לך, ותשלך את נפשך מנגד פעמים בגללה, לכן תיקר נפשה בעיניך ואל תיקח עליה נשים אחרות לצרור. שתו יחדיו מכוס עונג לרויה וזרה לא תבוא ביניכם”.

ויאמר אמנון: “אחת תמר להוריה, ויחידתי תהיה עד עולם”.

ותאמר לו תמר: “עד עולם לך אני, כי אתה קנית לבבי!” וזרם דמעה עבר על לחייה בדברה זאת.

ותרצה אמרה לאמנון: “הן דברינו תמו, תמר לך היא, ואתה קחנה אל הכרם ודבר על לבה, כי כחולמת היא עדנה”.

ויחבק אמנון את תימן, ויקרא לזמרי לשלום, ויקח את תמר וילך אתה אל הכרם, ויאמר לה: “עבר החלום, ועינינו רואות פתרונו: ועתה עורי לקראתי והאירי אלי פניך, כי באור פניך אראה חיים”.

ותאמר לו תמר: “ומי יתן והיה לבבך זה אלי תמיד כיום הזה”.

ויאמר לה אמנון: “הטרם תאמיני בלבבי? הטרם תדעי, כי בעבורך אעביר חיָתי בשֶלח, אשכנה בין לבאים, וכל אסון משחק לי? כי רק בך כל חיי רוחי, ועל פיך אחיה כל ימי חלדי, בה' נשבעתי!”

וישק אמנון לתמר, והיא גם היא אצלה לו עתרת נשיקות, ותראהו את מגלת הספר, אשר היתה טמונה אתה, ותאמר: “הן לבי בפיך ובשפתיך, להטותו לכל אשר תחפוץ. האמנתי, כי ידבר פיך אמת ואמונה תמיד”.

ותמר לא שתה עוד לבה לדברי תימן אחיה על אודות אמנון, ותדבר אתו אהבה וידידות עד הצהרים, וישובו הביתה וימצאו את השלחן ערוך, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם. ואמנון לא שתה יין, כי נדר נדר נזיר לה', להנזר מיין שלשים יום מיום בואו שערי ציון.

ויאמר חננאל לאמנון: “יעברו שלשים ימי נזרך ונשיש משוש ביום חתונתך”.

ומעכה התעצבה מאד אל לבה בראותה, כי רמה קרן אמנון, בן דלת העם, וכי גם פלגשו לא תהיה עוד, כאשר קותה לה, באשר תמר יחידתו תהיה. ותגל את אזני ידידיה ביום מחר, כי ישקר אמנון באמונתו, וכי יודע גם תימן בנו, כי אהב אמנון עלמה אחרת, בכרתו ברית אהבה עם תמר. ויחקור ידידיה את תימן בנו, ויספר לו ככל אשר הגיד לו פורה, וכי ראו עיניו את מקום מועדם בין הבכאים. ויחרד ידידיה וישתומם ויצו את תימן להסתיר דבר, עד אשר יחשוף תעלומות אמנון בתחבולותיו, ויאמר לתימן: “שלח את פורה לאמנון ושֵרת לפניו, וצוהו לשום עיניו על דרכיו; ואם אמת נכון הדבר, והגיד פורה למעכה, והיא תפקח את עיני תמר. והיה אם תמאס היא בבחירה עקב מעלו בה, ונתתיה בחזקת היד לעזריקם בן יורם, איש בריתי, ואמנון למעצבה ישכב, כי מידו תהיה זאת לו. ואתה דבר עם אמנון אהבה, ואל תבהל ברוחך לנאצו טרם נבעו לנו מצפוניו”.

ויהי ביום ההוא, ויאמר ידידיה לאמנון: “הנה צויתי את הבונים לעשות לך בית ואפריון בהר הזיתים, במקום ההוא אשר כרתָּ ברית אהבה עם תמר; ועתה שב־נא עד יום חתונתך בבית הקיץ, למען תאיץ בעושי המלאכה ותבין אל מעשיהם”.

ויאמר אמנון: “טוב, אבי, לו יהי כדברך”.

ויצא אמנון ביום ההוא מבית ידידיה לשבת בבית הקיץ, ויקח אתו כסף וזהב מן הסגולות, אשר נתן לו חננאל. ופורה משרת לפניו, וישלח על ידו לתמר תירוש ועסיס יום יום, ותמר שלחה לו ממתקים ומגדנות.

ויהי בימים אשר ישב אמנון בבית הקיץ, וישלח להגיד לסתרי, כי שב מאשור. והוא סָפר יום לשנה עד מלאת ירח ימים, ופורה לא התבונן בו כל דבר און. כן חלפו שבעה ועשרים יום. ויהי בלילה והנה עוץ בא להגיד לו, כי אבישי חלה מאד, וכי בא אליו סתרי אחיו מן הכרמל ונכון הוא לבוא ירושלימה לראות פניו ביום חתונתו. ויצא עוץ מביתו, ויצא אחריו אמנון, כי ראה, כי דבר לָאט עמו. ויאמר לו עוץ בחוץ: “בוא מחר בלילה אל אהל שער הגיא, וראו עיניך את שאהבה נפשך, רק הסתר בואך”.

ויתן אמנון לעוץ מתנות, וילך. ואמנון חכה ליום מחר לראות את אמו ואחותו בשמחה וגיל.

ויהי ביום השני, ואמנון ספר עוד שני ימים ליום חתונתו, וזמרי הלך בבוקר להתיצב על יד נחל השלוח, כי שם יעד לו עזריקם מקום על ידי עבדו. ויעבור זמרי על פני מצבת אבשלום, אשר במורד ההר מנגב לירושלים, והנה אחד מבני הנביאים נצב שם ומדבר את הדברים האלה לאמר: “בנים סוררים, בואו הנה! קושרי קשר, קרבו אתיו! הביטו אל יד אבשלום וקחו מוסר, אות היא לכל מרימי יד באביהם ואחריתם כמוהו. מי אבי העם? הלא המלך! ומי בן משדד אב? הלא הוא שבנא הסוכן, חבר לאבשלום. הו, בן ממר! שוכח אל וחורף עקבות משיחו; הוי, שת עם קושרים ידו! שבטים נוראים יבואו גם בלבך, וכאבשלום תמות ערירי בין השמים ובין הארץ. אבשלום הכין לו את היד הזאת מעצבה עודנו חי, גם אתה עשית לך יד ושם בציון ותחצוב לך מרום הרים פה קבר; אך הנה ה' מטלטלך טלטלה אל ארץ אחרת, אבשלום מת בלב האֶלה ובך תרבץ האֶלה, אשר דבר ה' עליך ביד ישעיהו עבדו”.

וזמרי התעורר לדבריו, אשר נפלו כחצים שנונים בלבו, ויאמר: “בן נביא! למה תטיף דבריך לעצי השדה? האין עם בציון, אם אזנים אין למו?”

– אכן חציר העם! – ענהו בן הנביאים – חציר יבש מיום ה' הבוער בם, ואזניהם כבדות משמוע. הלא טוב לדבר למִדבר לא אדם בו, מדבר בקריה ללא אדם.

– משוגע אתה, איש הרוח! – ענהו זמרי.

– אמנם, משוגע אני, כי אמת דברתי – ענה בן הנביאים וילך.

עוד זמרי עומד ומתבונן בדברי בן הנביאים, והנה עזריקם בא, ויאמר לזמרי: “מה תענה, זמרי, היום, כי היה רועה הצאן לרועה אלוף, והאלוף – לרועה רוח?”

ויאמר לו זמרי: “אמנם רועה רוח רעה אתה תמיד, ואיך לא תקצר רוחך?”

ויאמר עזריקם: "אם כה תאמר אלי, איך לא יגוע רוחי? על זאת אענך, כי רוח נקמה תחייני, תעודדני ותאריך נפשי. המעט זאת בעיניך, כי כהתל באנוש נבזה התלה בי תמר, בהרימה את אמנון מאשפות, לתת את דודיה לו, והנה ירדפני גם רדוף בן בוז המשפחות כמלאך אכזרי על כל דרכי. שמע את אשר קרני, אז תשום ותשרוק. תמול הוליכני עכן בצהרים אל העלמה היפהפיה, אשר אהב אמנון לפני ארשו לו את תמר. ויהי כבואנו אל אהלה בשער הגיא, ונמצא אותה יושבת עם אמה ורוקמת בשש. מה אומר ואדבר לך, זמרי, על אודות הנערה? באחת אדבר: אם תמר יפה כלבנה, העלמה ההיא ברה כחמה! ראיתיה, חשקתי בה, ואדבר על לבה באזני אמה להתנער מעפר ולהיות גברת עדינה בהיכלי. ותשם העלמה עיניה בי, ותשב להביט על מעשי ידיה, ולא מצאתי מענה בפיה. ואומר לה: “הלא בן יורם האלוף אני, המדבר אליך תנחומות, ואיך תשיבי את פני ריקם? האומנם לא אוכל לרוממך?” והעלמה החרישה ולא ענתה מאומה. ותאמר לי אמה: “שא־נא, אדוני, כי לא הסכינה בתי עם הגברים ואף כי עם אלוף ביהודה כמוך, אשר השפלת לדבר עמה ידידות, ואולם…” ואנכי לא נתתיה לכלות דבריה ואומר: “ואולם אנכי יודע מה שורש דבר נמצא בבתך, כי נפתה לבה אחרי רועה רוח, אחרי אמנון הרועה, המתעה לב נשים בפחזותו, הלא הוא הנער, אשר נשבע לידידיה לבלתי קחת עוד נשים אחרות על בתו”. ועיני האם והעלמה ירדו דמע, ותחרדנה בדברי זאת, ותאמר לי האם: “כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם אתן את בתי לאמנון לאשה. ועתה, אדוני, תשב־נא הנערה עמדי ירח ימים, עד אשר יהיה לבבה נכון עמך, ושלחתי להגיד לך”. ויאמר לי עכן: “לו יהי כדבריה, כי לא תכזב האשה הזאת'. ואקום ואצא מן האהל במר נפשי. ויהי בלילה ואלך שנית אל אהלן לבדי, והנה אור בו, אך לא מלאני לבי לבוא אליו, כי אמרתי: אעמדה־נא אחר כתליו ואציץ מן החרכים. ומה גדלה חרדתי, בראותי את אמנון חובק את העלמה והיא נופלת על צואריו, ואמה מחבקת את שניהם לרגעים! תעה לבבי, כהו עיני, ותחרשנה אזני למשק נשיקותיהם. הזאת היא היפה־פיה, המצניעה לכת עם הגברים? אמרתי בלבי. הלא הגדתי למו את פחזות אמנון ובכל זאת לא תסור העלמה מאחריו, כי נבחר לה להיות לו פלגש מהיות גברת בביתי. רגזתי תחתי, ולבי השיאני להצית אש באהל, אך נשאתי בשרי בשני ואתאפק ואשובה אל ביתי בחמת רוחי, ואספר זאת לעכן. ויאמר לי: “השקט ואל תבהל ברוחך, כי אם לא אביא את העלמה אל ביתך, ונגרשתי מנגד עיניך כל הימים”. אך מה יושיעני זה, ועיני ראו ולא זר את פחזות אמנון, הנצב כשטן לי על כל דרכי. אהה, זמרי! לו היה לבי יצוק בי כמו קרח, כי עתה התפוצץ לרשפי אש; לו דבש וחלב נזלו בעורקי, כי עתה נהפכו בי למרורת פתנים; רבות שבעה לה נפשי חרפה ומכאובים מיד אמנון, עתה את דמי הוא מבקש, כי לא יחיה האחד משנינו, כי אם ימות האחד והשני יראה חיים”.

וזמרי התעורר אחרי כלות עזריקם את דבריו, ויאמר: “נחש אספה תמר אל ביתה לצחק בו, ונשך אותה הנחש לאין מרפא. האח, אדוני! הנה באה העת לעולל עלילות. ואנכי אמהר, אחישה מעשי, כי רגע ליום נחשב. עוד מעט ועיניך תראינה את האש הגדולה, אשר תבער באמנון, בתימן, בתמר ובעלמה הזרה. ואם תחפוץ באחת מהן, והצלת אותה כאוד משרפה”.

– אל־נא, – ענה עזריקם – אל תמכור לי את עור הנמר טרם נלכד ברשתך.

– כן דברת, – ענהו זמרי – הניחה לי הפעם, כי אין להתמהמה.

וימהר זמרי ללכת אל מעשהו.