פרק י"ח

ביום ההוא אחר הצהרים, ותמר יושבת בחדרה שמחה ועליזה, לבה מרנין שיר ידידות ליום כלולותיה כי בא, וידיה עושות צניף תפארה לשומו על ראש בחירה ביום חתונתו, ומעכה שמה במלתחה את עדי העדיים אשר לגברתה ומתאנחת.

– מה לך, מעכה, כי נאנחה אַת? – שאלה תמר.

ומעכה הניעה ראשה ותאמר: “איך אשמח אלי גיל, והוא בורח כצל? כמעט בא, והנה הוא מתעופף, ויגון יורש מקומו”.

הרפי פתיות. – עתה תמר.

– אמנם, שפחה פתיוּת אני, – עתה מעכה – ובכל זאת נפשי יודעת את הבאות מראש על פי האותות, אשר מצאתים נאמנים לפני תמיד. זה שלשת לילות שמעתי צעקת העורב על גגנו: הלא מודעת זאת, כי בעל הכנף הזה חבר הוא לחוברי חבר, ולא שלום יבשר, – ומגורתי באה. אהה, גברתי! כי אשא לך היום על שפתי דבר מר, מבלתי יכולת להסתירנו בחֻבי, בראותי כי רעה נגד פניך. עשיתי כדברך, חקרתי את פורה על אודות אמנון, ויגד לי כי עם מכשפות סודו.

ואימה חשכה נפלה על תמר בשמעה כזאת, ותקרא: “אל אלהים, השיבה לי ששון ישעך ואל יאָמנו דברי מעכה”.

ותאמר מעכה: “גם נפשי נבהלה מאד לשמע השערוריה הזאת”.

ותמר התחלחלה ותשאל: “היודע פורה מי הן ואיה אהל משכנן?”

– הארורות האלה שתים הן: אם ובת – ענתה מעכה. – והנערה טובת חן וקוסמת, צודדת לב ביפיה ומוכרת משפחות בזנוניה, מעוננת ובעלת אוב, אשר כשלו רבים וכן שלמים בתועבות זמתן, כי כל שערוריה תעשינה. גם יודע פורה משכן ביתן, וירא את אמנון אמש מתעלס עמהן באהבים, ויחפוץ להצילו מרעתו, ויפחד לנפשו פן תדבקהו הרעה, כי מי הקשה אל המכשפות וישלם? הן איומות הנה מאד, עם פראי מדבר בריתן, ונחשים מלחכים עפר רגליהן ולא ירעו ולא ישחיתו בגויותיהן; גם להבה לא תבער בהן, וחרב חדה לא תצלח עליהן. בלילות, אשר יקחם אופל, עת תחפר הלבנה ויחשכו כוכבים בשחק; בחצות הלילה, עת אימה חשכה פרושה עלי ארץ דוממה, אז יוצאות בנות הרשעה ונעו מעגלותיהן במקומות נשכחים מני רגל, אשר לא שזפתם עין בלי חרדה. והלכו אל נחל קדרון, אשר ישליכו בו כל טומאה, ואל התופת, אשר העבירו שם בנים למולך, ולנו בקברים ובנצורים ודרשו אל המתים; אך אויה לעין, הצופיה אז הליכותיהן, כי יקרוה עורבי נחל.

ותמר נעוֵתה משמוע כזאת, ותפול על צוארי מעכה ותאמר: “מעכה! מעכה! אמרי־נא לי, כי בחלום תדברי בי, וכאחות לי אחשבך בהקיץ. אמרי לי, כי למען נסות אותי טפלת על אמנון שקר, וכל הון חננאל אתן לך. השיבי לי את אמנון, כי בלעדו דלה אני ממך! אך מה לי אמנון, אם אמת בפיך?”

ותתאנח מעכה ותאמר: “אויה לי, גברתי, כי מצותך שמרתי, ומה בצע בערמתי, בהסתירי אידך ממך? הן תמול התחמק אמנון מחדרו וישב אליו בעלות השחר, הלא דבר הוא! דברי־נא, גברתי, על לבו, אולי ישוב ונחם מדרכו הרעה”.

– הרפי ממני, מעכה! עתה תמר, בספקה כף, – שעי ממני ואמרר בבכי, כי במסתרים תבכה נפשי, עד אשר תראינה עיני את שברי הגדול כים! ויהי מה, הלילה הזה יהיה לי ליל שמורים לשמור צעדי אמנון. אמרי־נא לפורה למהר בואו אלי כצאת אמנון בלילה מחדרו, ואל תגידי שמץ דבר להורי.

ותלך מעכה כדבר גברתה, ותמר הגידה צרתה לתימן אחיה. ויתעורר בזעם אף ויאמר: “נכון אני עמך לראות את הרשעה, הבוערת כאש באהל שער הגיא”.

החושך כסה ארץ, ופורה בא לפני חלון חדר תמר, כי שם שמרה לו מעכה. ותבוא מעכה אל גברתה ותאמר: “קומי, בת נדיב, אל תאחרי, כי שוקד אמנון על הרעה”.

ותרצה באה החדרה ותאמר: “מה לך, בתי, כי פניך חמרמרו מבכי?”

ותמצא תמר תואנה ותאמר: “כי נעצב אמנון לאבישי אומנו כי חלה, ועתה אלכה־נא עם תימן ואנחמהו מיגונו ואשובה”.

ותרצה, אשר לא מנעה ארשת שפתיה מעודה, צותה את תימן לשאת אותה בכרכרה רתומה לסוסים. ויעש כן תימן ויכונן דרכו אל שער הגיא, ופורה נוהג בסוסים. ויהי כבואה כמאתים אמה הרחק מן האהל, ויאמר תימן לפורה: “שב לך אתה פה, ואני ותמר נלכה אל האהל”.

וילכו ויציצו מן החרכים, והנה העלמה היפה־פיה, לבושה משי ורקמה, נצבת ככלה עדינה לימין אמנון, מתנוססת ביפיה ובהדרה, ואמנון שם צמידים על ידיה ונזמים באזניה, מביט אליה באהבה וחן ומנשק לה. והעלמה גם היא תשיב לו עתרת נשיקות, והאם צופיה החזיון הנעים נגשת אליהם ונושקת אותם חליפות באהבה וגיל, באין אומר ודברים.

– פצי, אדמה, פיך! – צפצפו אמרי תמר.

– ברוק ברק, אלהים, והפיצם! – ענה תימן בקול דממה דקה – נסורה־נא מהרה מפה!

מדי דברו אחז ביד תמר וימשכנה. ותך אחריו תמר בפיק ברכים עד גשתם אל הכרכרה, אשר ישבו בה. וישאלם פורה: “מה דבר המראה?”

ויאמר תימן: “הה! לו לא נתן ה' לנו היום עינים לראות ברעה!”

– הזה אמנון בחירי? – קראה תמר הנפעמה.

– הה! – ענה תימן – אמנון בחירך הוא, אשר בחר בזרה, הפורחת לימינו כשושנת הכרמל, ואת תבולי.

– אויה לי, אחי! – הוסיפה תמר – הפך עלי אלהים לילה וידכאני! אש יוקדת בעצמי!

– אהה, הלילה הזה! – נהם תימן – האופל יקחהו, אל יראה בעפעפי שחר. הלילה הזה בלע כתנין כל חסדי אמנון וכל צדקותיו פעם אחת. אף הפר האחוה ביני ובינו.

– אללי לי! – ענתה תמר – הלילה הזה ישים כל ימי ללילות ויחשיך חלדי בצהרים; כי בו ראו עיני בנפול הילל בן שחר משמים אל עמקי שאול. הה! מי יתן ומצאה ידי לפדותו מיד שאול!

– הה! – ענה תימן – מי יתן והפכת את השאול לעדן לי! אך מי יתן טהור מטמא?

עודם הוגים ומיללים, ופורה דפק את הסוסים ויביאם לביתם. ותימן הורה את תמר את אשר תגיד לאמם. וישלחו את פורה לביתו, ותימן ותמר באו החדרה. ותבוא אליהם תרצה ותאמר: “מה לכם, מחמדי בטני, כי נפלו פניכם?”

ותאמר תמר: “אהה, אמי! כי שואה באתני, כי הבהילתני מכשפה, אשר פגעה בי ותאמר אלי באזני תימן אחי לאמר: “ראי, עלמה יפה־פיה, כי רעה נגד פניך, אם תהיי למאהבך לאשה” ולא יספה לדבר עוד, כי חמקה עברה ממני כרגע. אין זאת כי אם מכשפה היא”.

– הרפי, בתי, מדבר אולת, – ענתה תרצה – תני שנה לעיניך ותסור ממך רוחך הרעה המבעתך, ואל תגידי זאת לאמנון בחירך להעציב רוחו. אין זאת כי אם עזריקם הסית את האשה להחרידך.

ותוסף תרצה לדבר על לבה ולהסיר ממנה רוחה הרעה. ותמר, אשר ידעה מרת נפשה, מאנה להתנחם, ותבך כל הלילה.