פרק כ

ואמנון בכה בכי תמרורים כל היום ההוא ולא טעם מאומה. ועוץ בא אל אמנון לעת ערב ויאמר לו: “מה לך, אמנון, כי קודר אתה ומשתוחח?”

ויאמר לו אמנון: “כי תמר חפצה ותדכאני פתאום”.

ויספר לו את אשר קרהו. וישרוק עוץ וינע ראש ויאמר: “הלא זה דברי אליך מאז: אל תעוף אחרי החסידה בשמים, כי היית כדרור, הבונה קן לה במרום חלון היכל ותשכח, כי גשם ורוח יהרסוהו, או יד אדם תבלענו. הלא אמרתי לך: קח לך רעיה כערכך לאשה וראה עמה חיים. אך אתה לא האזנת אלי, כי תמר הוליכתך שולל ותהי כיונה פותה אין לב. בציון אוית שבת, בין נדיבים, אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך, אשר לא ייראו את ה' ועל אנשים לא תחוס עינם. כי לו נגעת יראת שדי בלב תמר, כי עתה לא נהפכה לך לאכזריה”.

ויאמר לו אמנון: “הלא אתה הללת לי צדקתה מראש, בטרם דעתי אותה”.

ויאמר עוץ: “הלא ראית הפעם, כי כבגד עדים כל צדקתה, אשר תעדה לכבוד ולתפארת. בחבלי אהבה משכתך תמר, ופתאום חבלים הביאה לך. חדל, איפוא, מרוץ אחריה, פן תרוץ גלגלתך. שכח את הימים, אשר שגית באהבתה, והסר זכרונה מלבבך”.

ויאמר אמנון: " הרף, עוץ, אנכי אשכח ימיני, ואת תמר לא אשכח לנצח".

עודם מדברים וזמרי בא, ויאמר עוץ לאמנון: “כמעט שכחתי דבר בואי אליך: דע לך, כי אבישי אדוני חולה מאד וחפץ לראותך”.

ויאמר לו אמנון: “בוא אלי מחר בבוקר והלכנו יחד לבית־לחם”.

ויצא עוץ מאת פני אמנון, ויסתר את דברו ולא הגיד מאומה לנעמה ולפנינה.

וזמרי אמר אל אמנון: “השלום לך, אמנון?”

ויאמר לו אמנון: “הנה לשלום מר לי מר!”

ויאמר לו זמרי: “אנכי יודע דבר תוגתך, על כן חשתי לבוא אליך ולנחמך! אהה לימים האלה, המצמיחים חדשים לבקרים! על משמרתי עמדתי מן הבוקר עד שיפוח היום, יצאתי החוצה בנשף ללכת ברחובות קריה, והנה נוראות יציצו מעיר, ואימה תנוב על שפתי יושביה. רבים מקצינינו החלו לנוד ולברוח מרחוק מפחד אויב: אלה יחישו מפלט למו דרך חבל הים לנוס אל איי יון הרחוקים, ואלה יחרדו אל צור וצידון למלט בים חילם וללכת באניות תרשישה. שבתי הביתה, וגם שם לא ינוח לי, כי ראיתי בו חליפות, זרות ותהפוכות, כי נסוגה תמר ממך ותשב ותבחר בעזריקם. ואנכי נסיתי דברי אליה, הגתי צדקתך לבית אביה ולנפשה,אף הוכחתי על פניה דרכה אתך. ותגער בי תמר ותאמר: “מי שמך, זמרי, ליועץ ולמוכיח בבית אבי? רב לך שבת בבית־אבי גם אתה. מי יתן ולא התערב כל זר בבית אבי!” ואנכי השתוממתי לדבריה, כי זרו לי, באשר לא הסכינה בם, ואמהר לבוא אליך ולשאול את פיך לדעת, מה חרון האף הזה, אולי הסיבות אתה את לבה אחורנית?”

ויאמר אמנון: “בה' נשבעתי, כי לא אמצא בי עון אשר חֵטא. הן גרשתני תמר היום מנגד עיניה ותצוני ללכת אל ארץ אחרת, ודבריה אקים, כי אצא מארצות החיים אל ארץ נשיה”.

ויבך אמנון מרה בדברו.

וישרוק זמרי בשפתיו וישום ויאמר: “אחת אשאלך, אמנון: אל נא תמרר בבכי, כי תוגתך מעצבת רוחי ודמעותיך מרטיבות עיני. ומה אועיל לך, אם אהיה כאיש נדהם גם אני? מנע קולך מבכי ונדברה יחדו ונתיעץ, מה לעשות הפעם”.

וימח אמנון דמעותיו מעל פניו ויאמר: “דבר־נא אתה, זמרי, ואשמעה, ואנכי נפעמתי ולא אדבר”.

ויאמר זמרי: “אהה לעיני גבר ואשה, כי תפגשנה: מהן יולדו עמל ותלאה, איד, פיד, הוות וכל נגעי בני אדם. מאז הגדתיה, השמעתיה. לו הבנת אז לשכל מלי! אנכי בנתי לאחריתך מראש, מדעתי את תמר מנוער, כי כאשר היא רכה וענוגה, כן קשה כברזל ערפה; ותמר מרתה ועצבה את רוח הוריה טרם דעתך אותה: את אשר הם תעבו היא אהבה, ואשר נתנו הם לתהלה היא שמה בה תָהלה. ותשנא את עזריקם, כי אהבוהו הוריה, ותרחק אותך בעת אשר קרבוך הוריה, כי כפרה סוררה היא מיום דעתי אותה. עוד תשוב תראה חליפות כאלה חדשים לבקרים, כי חפץ הוריה ימסוך בה רוח עועים. מי יתן ומאסו הוריה בך, ושבה תמר ובחרה בך. קושט אמרי אמת הודעתיך הפעם, כי אין בקרבה נכונה. מאז אמר לך לבי: מה אומלל אמנון, כי תארוג לו תמר קורי עכביש, תוליכהו שולל כל היום, ובאחריתו הלא יאסוף רוח בחפניו, כעוף תתעופף תקותו, ותמר תודד ממנו כחזיון ליל, כי מחלום היתה אהבתה, ולחלום תשוב”.

– הה! – התאנח אמנון במרי שיחו – מה נעים היה לי החלום ההוא! מי יתן וארך כל ימי חלדי! היום הזה הקיצותי למען אישן לנצח!

– שמע־נא, אמנון, – אמר זמרי – שמע את המשל, אשר נשאתי על כסיל, אשר בקש מפי עצה לדעת: איפה יבקש לו אשה: הבערים או בכפרים? ואענהו כאולתו לאמר: אם חפץ אתה לבקש לך אשה, שים ברזל ונחשת מנעליך, הכן לך צדה לשנים אין מספר ושוט למרחבי ארץ, למען תאמר אחרי כן: חזיתי קצות תבל, באתי עד נבכי ים, ואשה בכל אלה לא מצאתי. זאת השיבותי אל לבי תמיד, על כן בחרתי לשבת גלמוד. ואתה, אמנון, אם תאבה שמוע עצתי לימים יבואו ואם תמאן – אך לעת הזאת לו שמעני: העת היא עתה לקחת אשה, בעת אשר כל קציני ירושלים נודדים? את נשותיהם ינהגו אתם בכבדות, ינטלו וינשאו את עולליהם ברוב עמל וטורח. והיה כפגוע בהם אויב, והיו לו נפשותיהם לשלל; לא כן אנשים כמונו היום, היוצאים והבאים בגפם. הבה, אמנון! הלא שנינו נגרשנו מבית ידידיה, שנינו קלי רגלים כצבאות וכאילות השדה. נקומה ונברחה בטרם יתנגפו רגלינו על הררי ציון. החישה מפלט לך, כי מי יודע את הרעה, אשר טמנה לך תמר? הן היום החלה למצוא עליך תנואות ומחר תשים עליך עלילות דברים, אשר לא תדע שחרן, למען תצדק היא בכל עלילותיה. ואם זה חפצה, מה יבצר ממנה?

– אללי לי! – ענה אמנון – אללי לי, כי הביאתני תמר עד הלום – קרא אמנון משבר רוח – ממרחקים רצתי אליך ולמרחקים אנוסה הפעם מפניך! ועתה, זמרי, הן כאח לצרה נולדת לי היום; ואולם לא גורלך גורלי, כי לא בגפי אנכי, כי עוד לי אם ואחות, ומה רע ומר לי לעזוב את השיות הנדחות; ובכל זאת שבועתי תהדפני לצאת מגבול יהודה. הלא תשאלני: אנא אצא? אצא לחרב, לשבי ולכל אסון, אשר יקרני ראשונה, כי מה, איפוא, תקותי? אך אתה, זמרי, למה תצא ללכת עמדי בקרב צרה, למה תביט קציני ירושלים, אשר נואלו לנוד? איכה ישכחו, כי זאת העיר ציון כאם רחמניה למו, אשר ינקו כעוללים משוד תנחומיה בשחר טל ילדותם, ואשר היתה שעשועיהם בימי נעוריהם, אשר טפחָתם ורבָּתם, גדלָתם אף רוממָתם, ואיך יקשיחו בניה את לבם מאהבתה, לעזוב אותה שכולה וגלמודה לעתות בצרה? הה, תמר! הלא כדעתי יודעת נפשך גם אַת, כי קשורה נפשי בעבותות אהבה בהררי ציון ודבקה באלהיה ובהיכלה, במלכה, בכהניה ובנביאיה. זאת ידעת, תמר, ותנתקי מוסרות קודש כאלה רגע, פעם אחת. קושט אמרי אמת אגיד לך, זמרי: לולי נשבעתי לתמר לשמור מוצא פיה, כי עתה לא עלה על לבי להציג כף רגלי מקיר העיר וחוצה בימי מבוכה, כי אם בחרתי לענות נפשי בקרבה במצור ובמצוק, מאשר תתענג נפשי במשכנות מבטחים על אדמת נכר. שב־נא, זמרי, יחיל ודומם לתשועת ה' בציון, כי שתים הנה קוראותיה: אם חפץ בה ה', הלא יעשה לה תשועה גדולה, אשר לא נשמעה בכל הארץ; אך אם בציון געלה נפשו, מה תקות יושביה, כי יברחו מחרון אף ה'? הלא אבד מהם כל מנוס, כי על כל מדרך כף רגלם ועל כל נתיבותיהם תשכלם חרב, תאכלם לביא, ודבר ורעב ישודדם. הה! לו לא הבריחתני תמר, כי עתה שפכתי דמי כמים על אדמת ציון, ואמותה בשלום, בהשתפך נפשי אל חיק אמי!

ולזמרי היו הדברים האלה כחצים, בראותו כי עוד נאמנה רוח אמנון עם אֵל ועם קדושיו, וחלחלה אחזה מתניו בראותו, כי נתעה תמר בשוא להאמין, כי עם מכשפות סודו, וכי הנשים ההן הן אמו ואחותו. ויגר מאד פן יגָלו נכליו, וצדקת אמנון תצא אור, ולבו היה כסיר נפוח מנכלי רצח. ויאמר לו זמרי: “יצא מפי דבר ולא ישוב, כי נכון אנכי לארח לחברה ללכת אתך, והנני ללכת אל ידידיה לגלות אזניו, כי מוּצא אנכי מביתו, וידעתי כי ישלם לי משכורתי ושלחני מביתו ברצון, ואולי יצליחו דברי לשובב לב תמר אליך, או אז יגדל משושי”.

ויאמר לו אמנון: “הן אלף אוהבים לאיש בימי אורו ושלומו, ואחד מאלף נשאר לו לעתות בצרה, ומה יקר האחד ההוא! הן כל רעי עזבוני היום, כאשר עזבתני תמר, ואתה באת אלי לנחמני, ומה אשיב לך גמולך? ואולם אם פי אוהב לא ידבר עלינו טוב, הלא יהיה ככנור תלוי על קיר הבית, לא להשמיע קול, כי אם למראה עין”.

ויאמר זמרי: “בטח בי והשָקט, כי עוד מעט אשובה ואשיבך דבר”.

ויצא זמרי מבית אמנון וילך אל בית כרמי, וישלח לקרוא לעזריקם ולהגיד לו את כל אשר נעשה מליל אמש.