פרק כ"א

ויבוא עזריקם אל בית כרמי, ויקרא לזמרי החדרה, ויסגור דלתיו בעדם. ויאמר זמרי: “עתה התפאר עלי, כי חכמתי עמדה לי לסכסך אויביך אלה באלה, כי הרחיקה תמר את אמנון מבית אביה ומארץ יהודה. הנה הוא קודר ומשתוחח בעניו, כי נשבע לשמור מוצא פי תמר, ושבועתו לא יפר. בעוד שלשת ימים לא תדרוך כף רגלו על אדמת יהודה, ורגלך תעמוד במרחב, ובחרת בתמר או בעלמה היפה־פיה. אך מדוע אתה סר וזעף, ובשורתי לא תצהיל פניך?”

ויספּוק עזריקם כפּיו ויאמר: "לשוא, זמרי, יגעת ברוב ערמתך להתיר אגודות ולפתח חרצובות מסוכסכות, כי טרם פִּתחת שתים ושלש מוסרות, והנה נתק החוט ואין קושר; כמעט דליתני משאול קנאה, והנה יצא השטן ממחבואו להשחית ולחבל חבל נמרץ. רק שמץ דבר אגיד לך, ורגז לבבך. מיום דעתי את עכן ראיתיו עוין את חפר ובוקיה, אשר תמכתים בנדבת ידי, והם גם הם שנאוהו ויארבו לו. ויוּדע להם באחרית הימים האלה, כי מבקר עכן באהל שתי הנשים אשר בשער הגיא, ויוסיפו לארוב לו. ויהי היום בבוקר ואנכי בא עם עכן באהל ההוא, ותאמר לי האשה: ‘מדוע מהרת בוא בטרם עבור ירח ימים?’ ואומר לה: ‘כי מהרת אַת לשקר בשבועתך ותשישי לקראת אמנון ליל אמש. ועתה לא אליך אשים דברתי, כי אם אל בתך’. ואפן אל העלמה ואומר: ‘דעי לך, עדינה, כי חמה קודחת באף תמר, וקנאתה תרדפך עד שאול ואין תומך בך; לכן אהיה־נא אנכי לך משגב לעתות בצרה. לא אחקרה לדעת מי אַת, מה מולדתך ומה מעשיך פה? כי על כל פשעים תכסה אהבתי אותך. שבי־נא עמדי שקטה ושאנה בהיכלי, וחיתה גם אמך לפנינו. אך אויה לך, עניה, אם לא תאבי ללכת אחרי, כי יפיך יחשיך מעוף צוקה ונגזרת מידי, ואמך עפר תלחך’. ותאמר אלי האשה: ‘הלא אדוני בן נדיבים ובתי דלה ועניה, ואם תקחנה לך לאשה, הלא תעולל בעפר קרנך’. עודנה מדברת וחפר ובוקיה באו האוהלה. וישם חפר עיניו על שתי הנשים. וידבר באזני לאמר: ‘אלה הן הנשים, אשר דברתי לך על אודותן מאז בבית כרמי’. ועכן היה עוין את חפר ויאמר: ‘מה לך פה, כי באת הלום לדבר נסתרות?’ ויאמר לו חפר: ‘אתה, עכן, באת הלום לדרוש בנשים האלה את הנסתרות אשר תבואנה, ואנחנו נדרוש את הנסתרות, אשר באו מאז, למען דעת איך לילה כיום יאיר? ומה יעשה עבד לבית אדוניו, בחרות אפו בו? אך למה אשאל כזאת בתרפים? הלא אתה, עכן, תפתור לי את החידה הזאת’. והעלמה התחלחלה ותאחז ביד אמה ותאמר: ‘הגידי־נא, אמי, מה היה לנו כי נועדו עלינו אנשים, אשר לא ידענום מתמול שלשום? הן פיהם יהגה אימה ועיניהם מזרות פחד, ואנכי לא ידעתי ולא אבין למו’. ויאמר עכן לחפר: ‘הרף ממני ומשתי הנשים הכבודות האלה, ואל תוסף דבר, פן אמלא פיך חצץ’. וימלא חפר שחוק פיו ויאמר: ‘חכה, עכן, עוד מעט, כי טרם מלאך פי חצץ, תלחך עפר כנחש, כי נחש תנחש פה. קומה, בוקיה, ונעלה השערה אל הזקנים, והגדנו למו את עלילות עכן, כי עם בעלות אוב סודו. ואתה, עזריקם אדוני, צא לך מזה, כי למה תשיא עליך עון אשמה, ולמה תשמע לעכן, המתנכל בנפשך ללכדך ברשת הנשים, הכבודות בעיניו?’ ויאמר לו עכן: ‘הבה, נלכה שלשתנו למות, כי מלאה צבאנו. אנכי אלכה אל הזקנים ואפתחה שפתי, ויסָכר פי דוברי שקר, אך הפעם הזאת שמעוני ושימו יד על פה’. מדי דברו זאת, דִבר דבר באזני חפר, אשר חרד ויתר ממקומו בשמעו, וישם עיניו על שתי הנשים ולבו פג, ויאמר אל עכן: ‘אל־נא נרע איש לרעהו, אנכי נחמתי על דברי, ואתה כפר לי’. את הדברים האלה דבר בחרדת לב ולא יסף, וידבר דבר באזני בוקיה, ויחרד גם הוא, ומחרדתם חרד לבי בקרבי. ויצאו חפר ובוקיה מן האהל, ויצא גם עכן ואנכי אחריו משתאה, משתומם ומחריש לדעת פשר הדברים הנפלאים האלה. ויאמר אלי עכן: ‘אל תתמה, אדוני, כי בשלומנו גם לך שלום. ואתם, חפר ובוקיה, בואו־נא אל בית אדוני בנשף ונתיעץ על צפונותינו’. ויאמרו לו: ‘טוב הדבר’. – ואנכי הפצרתי בעכן, אחרי בואנו הביתה, להגיד לי פשר דבר, ויבוא עכן אלי החדרה ויסגור הדלת בעדנו, ויפול על צוארי ויחבק וינשק לי ויאמר: ‘עתה הגיעה העת לגול מעל לבבי את אבן המעמסה, אשר תכבד על לבבי מיום היותך, והיום אשאנה לך על שפתי: דע לך, כי אנכי הנחלתיך הון עתק בחמס כפי, ושתי הנשים, אשר ראו עיניך, הן – נעמה ובתה!’ לשמע זאת רחפו עצמותי, ואשאלהו לאמר: ‘ואיך פתיתני לקחת את אחותי, בת יורם אבי, לאשה?’ ויאמר לי עכן: ‘הוא אשר דברתי: אבן מעמסה תכבד על לבבי, ואתה אל תבהל ברוחך לעמסנה ולגוללנה על לבך. שמור נשף עד בוא חפר ובוקיה, ויעצנו להמיש צוארנו מן הרעה אשר נגד פנינו’. זמרי! זמרי! הלא שמעת, הלא תבין למבוכת לבבי, ואתה מתפאר, כי הוצאתני למרחב'.

וזמרי נבהל, בשמעו דבריו, ויאמר לעזריקם: “איומים הם עכן, חפר ובוקיה, ונוראות ומגורות צפונות בקרבם; אך לא עת היא עתה להתחקות על שרשי רגליהם, ואנכי טרם כליתי יתר חצי באמנון, כי עוד לא ברחתיו מפה, ואם רגע יפשקו שני הרֵעים את שפתיהם לפני הזקנים ושב האופן עלינו, ומי לידך יתָּקע, כי ישמרו הנוכלים מחסום לפיהם? ועתה, עזריקם, הלא ראית את עמלי בך עד כה וידעת, כי אני צלך על יד ימינך, ועתה הבה לי שכרי, פן אהיה נוסף על המתנקשים בנפשך ושמחו אויביך לך, כי אפקח עיני תמר וראתה נצורות, אשר לא ידעה ואשר כחדת תחת לשונך: הלא אמנון אח להעלמה, והאשה היא אמו, זאת ידעתי מפי אמנון. ואם תשמע תמר כזאת, וסר עון אמנון”.

ועזריקם נבוך מאד וחמתו בערה בו, ויאמר אל זמרי: “הן מחצית הוני נתונה לך, בטח בי, כי לא אכזב. הן ידעת, כי טובי בפיך ובשפתיך בכל עת, לכן הבה עצה ועזרה אך הפעם”.

וזמרי הלך אחת הנה ואחת הנה בחדר, כי חשב מחשבות. פתאום עמד ויאחז ביד עזריקם ויאמר: “הלא יבואו אליך חפר ובוקיה בנשף, ואתה זאת עשה: סַפח חמתך אף שכר אותם ושתו ולעו, אז תצית אש בבית, וסודם בעשן יעלה. לך מהר מזה והיה נכון לבצע עצתי בהשכל ובדעת, ומשכורתי תהיה שלמה מאתך בכסף מלא, כי לא אקח נחלת שדה וכרם; ואני הנני הולך לכלות יתר חצי אשפתי באמנון, כי למענך ולמעני אעשה זאת הפעם”.

וילך זמרי ממנו ויכן לו מרורת פתנים, אשר היתה דרושה לחפץ נכליו, וישב אל אמנון ויאמר לו: “ידידיה איננו בביתו, כי יושב הוא בין שרי המלך להמתיק סוד, מה יעשה בעיר, ובני ביתו הוזים שוכבים, ואולם נוססה בי רוח עצה, בלכתי לשום הלום. שמעני, אמנון, ועוד תקותי בי, כי תעָתר לך תמר ושבה אליך: שלח לה על ידי פורה נבל יין ותירוש כפעם בפעם, ומכתב מלא תחנונים תתן לו, ובא פורה אל הגן בבוקר, כי בעת ההיא מתהלכת היא בו, ונתן לה את נבל היין ואת המכתב, ואנכי אבוא ומלאתי את דברי מכתבך, אף אשים פני כחלמיש להוכיח דרכה על פניה, כי אני את חסדה לא אבקש ומרגזה לא אפחד. בתום לבבי ובנקיון כפי עבדתי את אביה, וצדקתי ענתה בי תמיד, כי נאמן רוח אני. שמע איפוא, אמנון, לעצתי, ובזאת תבחן תמר, כי אחת היא משתי אלה: או תוסיף קנות שנית את לבבה, או לא היה לבבה שלם עמך עד כה”.

ויאמר לו אמנון: “טובה עצתך. לוּ כן תהיה לי תמר מעתה, כאשר היתה לי עד כה. ואתה, זמרי, אל תמוש ממני, לינה עמדי הלילה, כי מוכה אנכי בתמהון ובשממון, ובראותי פניך אתעודד ותחיה רוחי”.

ויאמר זמרי: “אל תירא, כי אתך אני לשבט או לחסד, כי ידעתי את מכאובך”.

וישב אמנון ויערוך אל תמר דברים במכתב, ודמעותיו נזלו על לחייו. ואלה דברי המכתב:

"שעי אלי עוד הפעם, היפה בנשים, והודיעיני, תמר עדינה, מה און פעלתי, כי אנפת בי ותגרשיני היום מנגד עיניך מהסתפח בנחלת ה'? זכרי־נא, עדינה, כי רועה הייתי, ולא מלאני לבבי להגות בך, לא דרשתיך ואַת דרשתיני באהבה, לא קויתי לאהבתך, ואַת נתת תקוה בלבי, ותאמרי לי ברוח נדיבה, אהבה וחן: ‘קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים’. אז הרהבתיני בנפשי עוז לעשות חיל וללכת בגדולות ובנפלאות ממני, ותרוממיני מרום, – ותשליכיני היום תחתיות ארץ. יצקתיני כזהב למוצק – ותציקיני היום ותתיכיני כדונג נמס. השיבי־נא, תמר עדינה, אל לבך, כי פעלך אני, ואיך תשובי תבלעיני רגע, יום אחד? הלא יבוזו ליוצר, אשר יכתת כלי יוּצר לנבלי חרש. אויה לי! כי הלמוני, הממוני דבריך היום וישפתו נפשי לעפר מות, וגם עתה פחדי ותקותי עוד יקלעוני בתוך כף הקלע, ולא ידעתי אחריתי. אנא, תמר עדינה, היטיבי לי פניך והשיבי לי ששון רוחך כיום בית־לחם, או הודיעיני על מה אומלל אני.

"כל היום שַתי עצות בנפשי, ובעצתי ינחני היום ה'. הנני שולח לך נבל תירוש כפעם בפעם. אם כיין דודים תקחיהו מידי, האח! עוד אשא ראשי; ואם כיין בוגד ישוב אלי, אות היא, כי ה' אמר אלי: קום והיה נודד בארץ אחרת. ודעי לך, תמר, כי לא אַמרה את פיך, כי אחת נשבעתי לך ואיך אשקר באמונתי? אלך בקרב צרה, אף תתעטף בי רוחי הנאמנה אתך, ואחרית דברי תהיה: האספי, נפשי, ודומי, כי כן רצתה תמר!

“ראי־נא, תמר עדינה, הני שם היום בפיך ובשפתיך את שלומי והוָּתי, כבודי וכלמתי, חיי ומותי. דברי־נא דבר ואדעה: הבשמים אנכי או בשאול תחתית. ראי, עדינה, כי בידך עתותי, והעירי חמלתך על אמנון”.

וככלות אמנון לכתוב את המכתב, ויאמר לזמרי: “קרא־נא דברי”.

ויקרא זמרי את המכתב, ואמנון שם ידיו על ראשו ויזעק מרה, ויאמר: “אהה, תמר, כי באתי עד הלום! אללי לי, כי בלשון אחרת דברתי עמך היום”.

וזמרי קרא את דבריו פעמים ושלש, ויאמר לאמנון: “אם לב תמר יצוק בה כסלע צור, הלא יתפוצץ מלהבת דבריך, ואם ברזל הוא, הלא ימס כדונג ותעָתר לך; אך אם לא תשעה תמר אליך גם בפעם הזאת ולא תפנה גם אל ריבות שפתי, הלא לביאה היא ואין טוב לך כי אם לברוח מפניה. מחר יהיה האות הזה! ועתה הכן לך נבל היין להיות ערוך לבוקר”.

ויכן אמנון את נבל התירוש וישימהו על השלחן, ואחרי כן נתנו שֵׁנה לעיניהם. וזמרי קם ממשכבו בעוד לילה וישם מוזרת פתנים בנבל ולא הגיד זאת גם לפורה.

מי לא יקוה לאור שחר, מי לא ישיש לקראת מוצאי בוקר, המוציא לאור כל תעלומה? השמש הוא משוש כל חי, כעל טוב כעל רע יפיץ אור נדבתו; אור זרוע הוא לצדיק, ונר גם לרגלי רשעים. ונפש אמנון קותה לאור, אשר ישים קץ לחושך הטמון בקרבו; אך נפש זמרי הנתעבה חכתה לאור יום, אשר יופיע על עצת רשעתו. וכמו השחר עלה, ואמנון, זמרי ופורה קמו, ויתן אמנון לפורה את נבל היין ואת המכתב לשאתם לתמר. ויאמר זמרי: “יצליח ה' את דרכך וישפוך על תמר רוח חן ורצון להעתר לאדוניך”.

וילך לו פורה.

וזמרי אמר לאמנון: “ואני אלכה גם אני אל תמר והשיבותיך דבר, ואתה הסתתר, כי עוד לא נדע איך יפול דבר, כי אולי תחזיק תמר ברעתה, והקימה עליך רעה, אשר לא תדע שחרה. צא, איפוא, מזה והסָתר במקום פלוני אלמוני בין השיחים”.

ויאנח אמנון ויאמר: “אם תסתיר תמר פניה ממני, אין סתר לי עוד, כי יגלו שמים מסתרי”.

ויצא זמרי מאת פני אמנון בלב נגרש כים ובנפש נתעבה מתוך, חמס, מזמה ורצח, כשטן היוצא ממעמקי שאול עם חֶבר מלאכי משחית: נגף, קטב, שוד, שבר, מהומה ומבוכה, לחַבל ארץ ביום זעם. ויאמר: “האח, בשל קציר! עוד מעט תשלם המלאכה ומשכורתי שלמה”.

ועוץ בא אל אמנון ויאמר לו: “הנה אמך ואחותך דואגות לך, כי לא תדענה מה לך, כי לא באת ליל אמש לראות פניהן, ואנכי לא השמעתי על שפתי שמץ דבר יגונך”.

ויאמר אמנון: “הנה נסיתי דבר אל תמר בפעם הזאת, עוד מעט יצא משפטי לשבט או לחסד. ואתה שבה פה עמדי, כי נפשי נוּגה ולבי חרד לרגעים”.

ויאמר לו עוץ: “לוּ מראש שמעת לי, אדוני, כי עתה לא באַתך כל זאת. הלא זה דברי לך מאז לאמר: האהבה – ראשיתה דאגה, תוכה – רמיה, ואחריתה – תאניה ואניה; הן רשפיה לא יאירו פנים, כי אם בוערים ואוכלים עצמות וגרם. אשרי אדם מפחד ממנה; אך אם נפלת ברעה הזאת, הקשה לבך והסר ממנו כל מורך, הן עוד תקוה נשקפה משמים ורוחה מארץ תצמח, ודע לך, כי גם מחרבוני קיץ לא תיבש דמעת עשוקים”.