Sommaireאהבת ציון
10 min de lecture

פרק כ"ב

השמש זרחה על עיר אלהים, ובוקרים נוהגים בבקר, במריא, בצאן ובעגלי מרבק לתתם במחיר, ואלה יובילו יין, תירוש ויצהר דרך בית ידידיה, אשר ישב עם תרצה אשתו וישקיפו בעד החלון. ויאמר ידידיה: “מרבים העם לטבוח טבח בימים האלה, יהרגו בקר מרפתים, ישחטו צאן ממכלאות וימצו שארית יין מיקבים, כמו ממלאים הם בטנם ליובל שנים. הנה קרא ה' בימים האלה לבכי ולמספד, והנה ששון ושמחה”.

ותאנח תרצה ותאמר: “הנה החל המספד בביתנו, כי צוית, אישי, לטבוח טבח ולהכין ליום מחר, ליום שמחת אמנון ותמר; הנה הכל נכון, ורוח תמר לא נכון בקרבה. כל הלילה נדדה שנתה, בכתה ותריד בשיחה, כי נתעה היא בשוא להאמין בדברי מכשפה ארורה, אשר נראתה לה באישון ליל, ונפשה מפחדת מאמנון מחמד נפשה”.

ויאמר ידידיה: “האמת אגיד לך, תרצה, כי מאז בא אמנון בצל קורתי אפסה מנוחה מביתי, ורוח עועים מסוך בקרב תמר; ועתה עזבי אותה לנפשה ונראה מה יעשה ה' בה”.

ותאמר תרצה: “הנה היא הומיה ומשתוחחת בגן, ואנכי עזבתיה בראותי, כי תנחומותי נשארו מָעל; הן יגונה טמון בחֻבה ולא תאבה להתנחם”.

ויאמר ידידיה: “נחכה לה עוד היום הזה, ומחר אאיץ בה להגיד לי מה חפצה, כי הנה מלאו לה שמונה עשרה שנה”.

וזמרי בא אל הגן וירא את תמר קוראת מכתב אמנון, והכרת פניה ענתה בה, כי שב אפה ורחמיה נכמרו על אמנון, והנה מעכה נצבת לפניה ובידה נבל היין. וזמרי עמד מרחוק ויספוק כפיו ויקרא: “השליכי, גברתי, תועבה מידך וחוסי על נפשך”.

ותשא תמר עיניה, והנה זמרי נגש אליה, ואימה חשכה כסתה פניו. ויאמר: “השלום לך, גברתי? העודך חיה? האם משוגע אני ממראה עיני? לא! הנה נבל היין, ועיני תחזינה מישרים. האח! הנבל מלא וגברתי – חיה. ברוך ה', אשר לא הסיר חסדו מבית אדוני!”

ותמר עמדה ותתבונן בזמרי, אשר התמלטו מפיו שתים ושלש מלין, ויתרן כחד תחת לשונו. ותאמר לו: “דבֵּר דבָר כחץ ברור ואל תסתירנו באשפתך”.

ויאמר זמרי: “אין אומר ואין דברים; לשון אמנון עט סופר מהיר, אך לבו חורש מחשבות בליעל, וכהנה וכהנה ידבר לבצע מחשבת אוֹנו. זולת זאת אין דבר; השליכי המכתב מידך, שפכי היין ושכחי את אמנון”.

– זמרי! – קראה תמר – הכחציר גגות צמח אמנון בקרב לבבי, כי תאמר לשלפו ברוח פה? לא, זמרי, אמנון מלא את כל חדרי לבבי. בהלני בסופה ובסערה. וסערהו מקרב לבבי, סעוֹר אף שׁרוֹש כרגע כל נטעי נעמנים, אשר נטע בי ברוב ימים, או הנף גרזן וקרדומות להכרית את אמנון מקרב לבבי, כי בחור הוא כארזים!

– אהה! – ענה זמרי, במרטו שערות ראשו. – אהה! השטן השיאני להתערב בדבר לא לי. לו אחזני השבץ בליל אמש!

– ראה־נא, זמרי, – ענתה תמר – ראה־נא, כי גבר לא חכם אתה, הן שאול ותפתה שודדו במעמקי לבך, ואתה בא אלי להחרידני מעט מעט. המטר עלי אבני אופל וצלמות, חֲתֵה מוקדי שאול על ראשי ואל אגוע בלי דעת. הטוב לך כי תראני את החץ, אשר ירַני, ותסתיר את הקשת מעיני? אדע־נא מיד מי נגזרתי, ומה כלי המות, אשר הכין לי?

– לכן, – ענה זמרי – לכן שמעי, עדינה, ושימי לבך חזק מצור, פן יתפוצץ מדברי, אשר כפטיש וכילפות יהלומון: הן אַת שחרתיני להוכיח על פני אמנון דרכו ולשובב אותו אליך; ואנכי אמרתי, כי לא בתוכחות על עון אגלה מצפוניו, לכן בחרתי לי נתיב מרמה, ואבוא אליו, כלא יודע את אשר קרהו, ואהי כמתאונן רע באזניו עליך, גברתי, לאמר: לא ידעתי מה מצאה בי תמר אהובתך עול, כי גערה בי היום בחרפה ובוז, ותצו עלי מדרוך עוד על מפתן בית אביה, ואשחרהו לדבר על לבך להשיב חרון אפך ממני. ויצו אמנון את פורה להביא יין ושכר, ויאמר לי: “שתה, זמרי, כי טוב יין למרי נפש”. ואשת, וישת אמנון גם הוא, ותהי לו לחטאה, כי לא חלל עדנה נזרו, אך אנכי החרשתי ולא הזכרתיו חטאתו. ויאמר לי: “הן שחרתני לדבר על לב תמר בגללך, דע לך, איפוא, כי סר לבה גם מאחרי, כי הרחיקתני בשצף קצף, ואולם את חרפת נעורי אני מזכיר היום, כי אבישי קנני מנעורי ואהי רועה בצאנו, אך הושיעה לי זרועי ויפיי רוממני ממרבצי העדרים להושיבני עם נדיבים, ותאהבני תמר ואשיבה גם אני אהבה אל חיקה, כי בת נדיב היא וכי רכושה רב. אך נגלתה אהבתנו לידידיה ויגרשני. ואחרף נפשי ללכת אשורה, פדיתי את חננאל, וכל הונו הלא קנתה ימיני. אמרתי: אעשר ואעשה לי שם בין נדיבים, והנה צרה עין תמר בי להנחילני הון, אשר לא עמלו בו אבותי, אין זאת כי אם נשאה עיניה אל עלם אחר; אך לוּ כן יהיה, גם אנכי חכם, לא רועה אנכי עוד ולא שה נדחה. ועתה, זמרי, הנה תתאונן על תמר, כי הרחיקתך מבית אביה, ואותי הלא גרשה תמר מבית אביה ומארץ יהודה ולא אדאג מאומה. על דעתך, כי ירושלים – גברת ממלכות ויושביה – ראשית הגויים; גם אנכי אמנם כן דמיתי, אך לא כן אדמה עתה, אחרי אשר ראו עיני את נינוה העיר הגדולה. שם חזיתי חכמי קדם, נבוני לחש, קוסמים ואשפים, הן כל ראתה עיני וחכמה באה בלבי. אל תירא, זמרי, שית ידך עמדי, ותחת היותך עתה משרת לאדוניך, גביר תהיה למשרתי ביתך”. ואנכי התבוננתי, כי דבר בליעל יצוק בו, וכי רוקם הוא בסתר מזמה להתנקש בנפשך ולהתגולל עליך תחת שואה, ואשליך חכה במעמקי לבבו ואומר: “מה תחשוב, אמנון, על מלך אשור? הכלה הוא עושה ליהודה, כאשר עשה לשומרון?” ויאמר לי אמנון: “את אשר אני חושב, אותה הגיד פיך הפעם. ואולם שמור פתחי פיך ואל תדבר באלה באזני האוהבים שערי ציון; אמנם, זמרי, כּלה יעשה סנחריב את ציון, כליון חרוץ, אשר לא תהיה לא שארית – הנה ערוך מַטבּח פה לאבירים, לפרים, לעגלים, לתורים וליונים יחדיו”. ואומר לאמנון: “ומה תעשה ליונתך תמתך, אם תשחרך באהבה לשוב אליה?” ויאמר לי אמנון: “ליונתי תמתי, הנחפה בכסף? לא – לא אתן לחית נפש תורי!”

ותתעורר תמר ואור נגה על פניה, ותאמר: “רב לי! עוד יאהבני אמנון. מי יתן יתמו דבריך!”

ויאמר לה זמרי: “מי יתן ואטמו אזני משמוע את הדברים האלה. התחפצי, גברתי, כי אביעה לך כזבים נעימים? הניחי־לי, איפוא, ואלכה”.

ותאמר תמר: “הוי גבר לא יצלח לבשר טוב! איש מבקש מלאכי אלהים עלי אדמות!”

ויאמר זמרי: "הן מיום דעתי את אמנון דבר דברים, אשר יקשיבו למו מלאכי אלהים, אך אהה לליל אמש, אשר דבר דברי בלע, אשר יאטמו השדים אזניהם משמוע, כי השקני אמנון יין ושכר, וישת גם הוא משקה מרבה להכיל, וכליותיו המו וישתוננו בקרבו. עיניו אדמו, לשונו נעה בפיו בכבדות, ושפתיו פשק לדבר דברי בלע, כי האריך פה על המלך, על השרים ועל הצבא. וירחב לשון על בן אמוץ ועל כל בני הנביאים, אשר התהלך אתם. ויוסף לדבר על אדותיך לאמר: "הן שאלתני, זמרי, מה אעשה ליונתי תמתי? דע לך, איפוא, כי בין חללי חרב לא תמָנה ובין מתי רעב לא תתחשב: אני, אני אשים קברה, ויען אשר בגדה בי, לכן הנני אליה'. ואשאלהו לאמר: ‘הלא לשונך דברה לתמר אהבה וידידות תמיד, ואיך נהפכת בה פתאום?’ ויאמר לי: ‘הלא כזאת וכזאת תדבר לשון, והלב יחשב דרכו; עוד מעט תראה, זמרי, כי לבי ראה חכמה הרבה מאד ולא לשוא הובילוני רגלי אשורה’.

ותמר שתה ידה על לבה ותאמר: “ה' אֱיָלותי! הבה לי כח לב להכיל את כל הדברים האלה”.

ויוסף זמרי ויאמר: “גם כחי כשל לשמעם, אך נבלעתי מן היין ותרדמה כתרדמת מות נפלה עלי ואישן. אנכי הוזה שוכב על משכבי, ואמנון העירני משנתי בחצי הלילה, ויאמר: ‘הבה, לכה עמדי ואראך את ידי’. כחולם הייתי בלכתי אחריו, חג ונע כשכור, כי עוד לא סר ייני. אימה חשכה כסתה את עין הארץ ואת עצם השמים, ונלך ונבוא אל התופת. ‘האח! האח! – שמעו אזני קול עלמה קורא – ‘האח, אמי! הנה אמנון בחירי! מאהבי בא!’ והנה קול אשה עונה אמריה לאמור: ‘הנה הבמה בנויה, בערי, בתי, אש, וראה אמנון מאהבך את כל איומי תבל, הסרים למשמעתך’. עודנה מדברת, ובאשה עלתה באפי מצחנת גפרית וזפת בוערה, והנה לבת אש ירקרקת אדמדמת עלתה על הבמה, ולאורה ראיתי אשה בעלת חן ועלמה יפה־פיה, שערות ראשיהן פרועות, ובשולי בגדיהן, השחורים כעורב, מאזרות הן זיקות הלהבה ומדברות לאמר: ‘בערי, בערי, אש שאול, והציתי כשאול קנאה בלב תמר, ובערה והיתה כמוקד אש’. ותגש העלמה אל אמנון ותאמר: ‘הפר הפעם בריתך את תמר’. ויאחז אמנון בידה וישקנה למו פיו ויאמר: ‘בוז אבוז לתמר ולעשרה, ובאהבתך אשגה תמיד’. ותאמר העלמה: ‘לכן אעידה לי עדים איומים בבריתנו’. ותשרוק בשפתיה והנה סופה הומיה כחלילים בכל גיא התופת, ורוח טומאה נשא פראי ציה מארבע רוחות. והנה אריות וכפירים שואגים, דובים הומים, זאבי ערב מיללים, וחזירי יער חורקי שן, ואחריהם משק בעלי כנף מורדי אור, בנות יענה, לילית ועורבי נחל צועקים ומיללים בילל ישימון, גם נחשים שורקים, זוחלים ראיתי. עודני משתומם על המראה והנה מתי עולם עולים מן הארץ, מתנערים מעפר מות ונצבים בתופת. והנה השטן נצב על הבמה ושדים ושעירים מרקדים סביבותיה. אימת מות נפלה עלי ואקרא: ‘אהה, ה, אלהים! אנא באתי?’ והנה חרד אלי שד איום ויבעיתני ויאמר: ‘הס! כי לא להזכיר פה בשם ה’. הנה השטן מלך הבלהות, השתחוה לו ובשמו קרא’. ותגש העלמה אל אריה משחית ותאחז בזקנו, ותגישהו אל הבמה, ותהרגהו ותעלהו כליל ותזרוק מדמו על הבמה ועל אמנון ותאמר: ‘זה דם בריתי אתך וכֻפּר בריתך, אשר כּרתּ עם תמר על מפלת האריה’. והאשה שחטה שני חזירי יער ותקריבם על הבמה, והנותר מבשרם שמה בפרור, ותמלא הין יין ותסך מעט על הבמה, והנותר שמה בכלי. ותקרא העלמה בקול פחדים לאמר: ‘עֵד אתה, השטן, בבריתנו, ועדים כל איומי תבל!’ ותשרוק בשפתיה שנית וכל המראות והבלהות ספו תמו. עד מהרה בשלו בשר חזירי היער וישבו לאכול זבחי מתים, וישתו יין נסיכם, והנותר מן היין שמו בנבל ויתנו בו ראש פתנים, ויקראו גם לי לאכול ולשתות עמהם ואומר: ‘לא אוכל לטעום מאומה, כי נבהלה נפשי מאד’. ותאמר לי העלמה: ‘השמר לך מהגיד שמץ דבר, כי בנפשך הוא’. ואמנון התהולל עם שתי הנשים, ואנכי הייתי משוגע ממראה עיני וממשמע אזני, כחי עזבני ותרדמת מות נפלה עלי ואישן. הקיצותי, פקחתי עיני, והנה אנכי בחדר אמנון. קמתי ממשכבי לאור שחר, ואמנון נתן לפורה נבל יין וספר לשאתם אליך, ויאמר אלי: ‘הראיתיך, זמרי, את אימתי, עתה אראך ערמתי, רק שמור פתחי פיך’. ויהי כצאת אמנון מחדרו כרגע ואתגנב לצאת גם אני, ואומר: ‘ארוצה ואגידה לגברתי ויעבור עלי מה!’ האח! הנה הנבל מלא וגברתי חיה!”

ותמר, אשר מלאה חלחלה לשמע השערוריה הזאת, התנודדה פתאום כמתעוררת מחלום איום ונורא, ותאמר: “הה, ראשי סובב הולך כגלגל לפני סופה, גם ארבע פנות תבל חגות ונעות למראה עיני. קומי, מעכה, והחזיקי ידך בי”.

ותאמר מעכה: “כחולם זמרי בעיני, לא אאמין, כי בהקיץ ראה כל זאת. הבה אנסה־נא לדעת: היאָמנו דבריו אם לא?”

מדי דברה לקחה לה מעכה את היונה, אשר נתן לה תימן אחיה על הר הזיתים אות, ואשר היתה שעשועיה תמיד מן העת ההיא, ותשפוך מן היין אל פיה, והנה היונה נודדת כנפיה ומשתקשקת על הארץ, רגע אחד – והיונה גָועה ותתחלחל תמר מאד ופניה חורו.

ותאמר מעכה: “אהה, גברתי, מות בנבל, ומה תעני אַת?”

– ומה אומר? – ענתה תמר – אומרה להרים – כסוני, ולגבעות – נפלו עלי. הה! מבקש נפשי הפיק זממו היום.

וזמרי מרט שערות ראשו ויאמר: “לו כיונה הזאת גועתי תמול, כי עתה לא ראיתי רעה. התעוררי־נא, תמר גברתי, ונפשך תדרוך עוז על ראש פתן, אשר ארב לנשוך אותך עקב”.

ותמר נאנקה דום ולא יכלה דבר מאומה מנהמת לבה.

וזמרי נבוך בקרבו ויאמר: “הלא את, גברתי, הפצרת בי לספר לך את כל אשר נפשי יודעת”.

ותתאנח תמר ותאמר: “הן אתה לא נגזרת ממראה עיניך, ואנכי שמעתי רק לשמע אזן ורוחי חֻבלה”.

ויאמר זמרי: “הלא גבר אני, ואמנון זר לי, ואַת, גברתי, זרי אותו הלאה גם אַת, ושכחי אותו ואת עלילותיו. ראי הזהרתיך, אף השבעתיך בשם ה' לבלתי הגד שמץ דבר מכל אשר ספרתי לך, כי ירא אני את אמנון”.

ותאמר לו תמר בחמת רוחה: “הוי, גבר ירא וחרד! הלא אשר היה לך להגיד הגדת, ועתה הניחה לי”.

ותלך תמר ותבוא החדרה. ויבוא ידידיה גם הוא, ויאמר לתמר: “מה לך, בתי, כי כצל אַת נהלכה, למה תסתירי יגונך מאביך? האם אין עזרתה בי?”

ותפול תמר על צוארי אביה ותבך, ותאמר: “שא־נא, אבי, לפשע בתך האומללה, כי סרתי מאחריך. אנכי כראות עלמה ראיתי את אמנון ואוהבהו, ועתה הה! עיני ראו מה רבה רעתו, כי התמכר לכל תועבה, ואתעבהו גם אני. אשחרך, אבי, אל ידע חננאל בכל זאת, אנכי הביאותי תועבה אל ביתך ואנכי ארחיקנה”.

וידידיה הניע ראש ויאמר: “אויה לי ואויה לך, בתי! כי הסתרת תמיד עלילותיך מאת אביך, ועתה כתבי אליו מרורות והרחיקי אותו מביתי, כי ידעתי את מריו גם אני. החרשתי, התאפקתי לדעת עד אָן יסתולל בך”.

ותבך תמר ותאמר: “אמנם, אדוני אבי, השחית אמנון, התעיב עלילה, עליה ישומו שמים, מר יבכיון מלאכי מרום ממעל, אף תרגז שאול מתחת. הניחה לי, אבי, כי לבי סחרחר ולא אעצור כח, בראותי פניך. אויה לי, כי פיך מריתי”.

ויעזבנה ידידיה ויצא, ותמר שכבה על ערשה למעצבה.

וחננאל בא אל חדר תמר וימצאנה מתיפחת, ויאמר: “מה לך, בתי?”

ותבך תמר בכי תמרורים ותאמר: “שעה ממני, ישיש כביר ימים, הן רבות ראית באורך ימיך, ראית טובה אף עוני, גם אותי חזית מאושרה, והנה באתני צרה, כי חליתי מאד ונפשי נעתקה מאמנון ביום אשר קויתי לו”.

ויחרד חננאל בשמעו זאת, ויאמר: “הוחילי, בתי, לאלהים, כי לו הישועה”.

ויצא חננאל מאתה לדבר עם ידידיה ותרצה, לשלוח אחד ממשרתי ביתם להביא רופא וצרי מגלעד.

ותוגת תמר נהפכה לחמה בוערת בקרבה, ותשב לעת הצהרים ולכתוב אל אמנון מרורות. ותרצה הפצירה בה להגיד לה: מה זאת נהיתה? ותאמר לה תמר: “אל־נא, אמי, אל־נא תאיצי בי, אבריח־נא את אמנון הבליעל מארץ ה' ואגידה לך את השערוריה, אשר עשה ואשר עיני ראו ולא זר”.

ותתאנח תרצה ותאמר: “אויה לי, בתי, כי הלכת בשרירות לבך לאהוב ולתעב ככל העולה על לבך. זכרי־נא חסדו לך ולאבי”.

ותאמר תמר: “לא אלף שנים חי אמנון בצדקה וחסד, כי עתה רעתו הרַבּה כתהום תכסם; הלא ידעת, אמי, כי שמו וזכרו היו תאות נפשי, ועתה לזכרו תפול עלי אימת מות. הניחי לי, אמי!”

עודנה מדברת ועוץ בא, ויאמר: “הואילי־נא, בת נדיב, להשיב את אמנון מאהבך דבר, כי כלו עיניו מיחל לדברך”

ותאמר לו תמר: “האם עודנו בציון? ימהר־נא לצאת את העיר בטרם יתרועעו דלתים ובריח, כי חרב נוקמת מעופפת על ראשו. אמר־נא לו, כי חלקו מחמאות דברי פיו וחלקלקות וחושך יהיה דרכו”.

ותאמר לו תרצה: “אמור לו, כי בדרך, אשר התיצב עליה, יוליכהו ה', וכגמול ידיו יעשה לו”.

ותאמר לו תמר: “לך ושוב לפנות ערב ונתתי לך ספר לשאתו על עוכר נפשי ונפשו”.

וילך עוץ בנפש מרה להגיד לאם אמנון, כי בנה נפל ברעה. ותשמע נעמה הדברים מפי עוץ, ותספוק כף ותאמר: “עוד הצרה הזאת חשׂך לי אלהים להביא עלי שוד ושבר כתומם יחד, ועתה חושה והגידה לו לשום לדרך פעמיו, ואני ובתי נמהר לצאת בעקבותיו ובית לחם ימצאֵנו, כי שם גם את סתרי נמצא כיום”.

ותבכינה נעמה ופנינה בכי תמרורים. אך אהה! אבד מנוס מנהם, כי שם ידידיה אורבים למו לתפשן בלילה, להביאן אליו ולהסגירן לזקנים.