פרק כ"ג

השמש נטה לערוב, ותשלח קויה האחרונים על תועפות הר הזיתים. ואמנון, אשר כלו עיניו מיחל לפורה ולעוץ, הלך העירה, וישב במפח נפש, והנה הוא מתהלך בלב רגז על יד נחל השלוח, במקום אֶשׁד נחל העדנים הזה אל נחל קדרון. ויאמר אמנון: “מה נעמו מי מנוחות האלה ההולכים לאט! כעין הבדולח יאירו וכעצם השמים יטהרו, אך הנה אל מקום לא קדוש יהלכו, אל נחל קדרון, אשר ישליכו בו כל טומאה; הלא כמי השלוח הזה, כן נחו, שקטו רעיוני, וכמוהו תשתפך עתה נפשי ביגון קודר. הה! לא ארכו לי ימי שלותי והנה קדמוני ימי עוני; רעיוני אהבה עלו כיונקים לפני, גדלו וירומו כנפילים, ולא ידעתי, כי בני ענק אלה לוטשים צור חרבם לי, להכרית מקרבי כל נטעי נעמנים, אשר טפחתי ורביתי בתום לבבי ובנקיון כפי; הה! רוחי נבקה בקרבי, נפשי נבהלה ולבבי כים נגרש כבוא סופה”.

וילך אמנון הלוך ובכה, ומעלה הר הזיתים בבכי עלה בו. והנה קול עוץ קורא אליו מבין העפאים: “חושה, אמנון!”

– האח! – ענהו אמנון – הנה עיני תלויות לך ואזני קשובות למוצא פיך.

– אהה! – ענהו עוץ – הנה מהלומות בפי ומות בידי.

כדברו זאת, שם נגד עיניו את הספר, אשר כתבה לו תמר, ואת נבל היין, אשר השיבה לו, ויאמר: "כה אמרה לך תמר: ‘הספר הזה לנו ספר כריתות להכרית אגודתנו לעד, ישתה היין הזה וישכח חן, אהבה ונעימות’. ואנכי לקחתי הספר ונבל היין ואצא, ותצא מעכה אמתה אחרי ותאמר לי: “אל ישתה אמנון, מחר בבוקר הנני ללכת אליו ולהגיד לו נוראות, כי נהפכה לו תמר לאכזריה ואת נפשו היא מבקשת”.

ויקרא אמנון מעל הספר כדברים האלה:

"כבוצר משיב ידו על סלסלות וכמלקט שבלים בעמק רפאים, כן אשובה אנכי ללקט אמרינו הנעימים, בבצור ה' את רוחנו ביום נחלה וכאב אנוש. רעי! דודי! בחירי! שאהבה נפשי! כן קראתי לך תמיד באהבה, וכן גם אתה קראת לי: יונתי! תמתי! יחידתי! אחת אַת לי בתבל ומלואה! כן חלקו מחמאות אמרי פיך, וידיך – הה! – חצבו לי קבר. שפתותיך – שושנים, וזממי לבבך כחוחים, כן זַמות לעשות ליונתך, ליחידתך. ועתה, חתן דמים! רב לנו להגות כיונים בהגה אהבה, חן, ידידות ונעימות, נבחרה לנו המון דובים ושאגות כפירים. שמע, איפוא, שאגתי והמית רוחי, שמע, אם עוד לא אטומה אזנך כפתן חרש. אך מה אדבר? ערלה אזנך, כמו ערל לבך, כי חלֵב תנינים ינקת, חמת פתנים במדבר. איה אמנון, אשר קם כמלאך מושיע להציל נפשי מאריה משחית? הה! עלי נפשי תשוח בשאלי: איהו? אמנון בית הלחמי גאל חיי, ואמנון המעונן זמם לקפדם כאורג. אם אָמרי: אשא שערוריתך על שפתי, יראתי פן יאנף אלהים בעיר והכה ארץ יהודה חרם, כי הרגיזו תועבותיך כס יה. היה־נא לי כרגע אשר היית לי אז, היה אמנון, והשיבה אל לבך: למי עוללת כה? למי? הלא לרעיתך, תמתך, ליונתך יחידתך, אשר לא אַבתה להמיר אותך במלכים וברוזני ארץ! כיפה פרי תואר ראיתיך, ותשגשג ביום נטעך בקרב לבבי. אויה לך, כי גמלת בו כענב רוש, ואויה לי, כי כחץ שנון אוציאך מקרבי, וסגור לבבי נקרע לגזרים; פוררתני בתועבותיך, פצמתני בחמאות לשון רמיה. לא אבית לתת לחית נפש תורך, ותטרוף נפשה אתה.

“ועתה ברח לך, מבקש נפשי, ברח לך אל מקום הרים יעשנו ויַמים יהמו יחמָרו; ברח לך מעונות אריות, הטָמן במאורת צפעונים, גם שם יוָדע רשעך, כי הרֵעותָ לעשות מהם. האריה חובב לביאתו, התנינים ירחמו גוריהן, ואתה טרפת נפש חוננתך ואוהבתך. ברח לך, נחש בריח! אל תנסה לפתותני בחלקת לשון אפעה; נוסה על נפשך, למה אראה את דמיך, המוגרים לפני כמים ארצה? כי חמה קדחה באף גואלי וקרובי, ואם ישיגוך וטרפו נפשך באפם ולא יחמלו ביו נקם. אולי תשאל: אנה אברח מפניהם? הלא ידעת הדרך, היורד שאולה, לא יעברנהו טהר לב, והוא לך, עליו התיצבת ובו תלך, עד אשר תאבל עליך נפשך ונהמת באחריתך”.

ככלות אמנון לקרוא את הספר, ויגז ראשו ויקרע בגדיו, וינהם מנהמת לבו, ויקרא: “אהה ליום מהומה ומבוכה! כי בלל ה' את שפתינו, כי רוח חן ותחנונים שפכתי לפני תמר, והיא כתבה עלי מרורות, ותטפול עלי חטאת קסם מרי, ותתנני כרוצח מבקש נפשה. הה! בינתי תסתתר, לא אבין לה. לא כן תמר עמדי, אין זאת כי אם הצמיתוני מלשני בסתר, ותמר נתעה בשוא להאמין בם; אלכה נא ואתנפל לפניה, אבכה בכי תמרורים באזניה ונהפך לבה בקרבה”.

– אל־נא, – ענהו עוץ – אל־נא תרוץ לקראת המות. הן מעכה, שפחת תמר, הגידה לי לאמר: “מחר הנני לבוא אל אמנון להגיד לו, כי נהפכה לו תמר לאכזריה ואת נפשו היא מבקשת”. הן מות בנבל היין ותשלחהו לך תמר לשתות ממנו ולשכח חן, אהבה וידידות, ולמה לא תשתה המרשעת ממנו?

– דום, עוץ! – קרא אמנון – אזני תחרשנה, בשמעי אותך מחרף את שמה.

ויאמר עוץ: “לך, איפוא, אליה, אם יקר לך המותה מידה. חלילה לך, אמנון, מנפול כבן עולה, חוסה על נפשך ואל תתננה ביד מבקשיה, חושה והמלט על נפשך”.

– לא, – ענהו אמנון – לא על נפשי, כי אם מנפשי אמלט, אשר היתה עלי למשא.

ויאמר עוץ: “שמע־נא, איפוא, בקול אמך ואחותך, כי צווני להאיץ בך ללכת בית לחם, ויצאו גם הן אחריך עוד מעט, שם תמצא גם את סתרי בבית אבישי אדוני”.

ואמנון התעורר פתאום, כי לא האזין אל עוץ, ויאמר: “לכה־נא, עוץ, והגידה לתמר יונתי, כי אמנון מאהבה מחכה לה בכליון עינים תחת הזית, אשר חקוקים בו שמותינו לזכרון, כי עוד לי אליה מלין אין חקר, ומה שמץ דבר הגדתי לה בכל ימי אהבתי אותה?”

– אל־נא תשתולל, אמנון, – ענהו עוץ – ברח לך, כי בא השמש.

– כן דברת, – ענהו אמנון – עד בריחי שאול אברח, כי באה שמשי בצהרים. הנה בעלי כנף שבו אל מנוחתם, ומתי תשוב נפשי למנוחתה? הניחה לי, עוץ, לשאוף עוד מעט צל הזית הזה, מקום שעשועי את תמר. הה! מי מלל לי אז, אשר אנוח בו ליום צרה, להחליף כח בצלו, למען אמצא ידי ורגלי לברוח מכל חמודי עלי חלד? אהה לנשף חשקי! בו קויתי לששון והנה אסון. מחר יום חתונתי והנה באה מבוכתי; הנה בית אפריוני, אך מי יגור בו עם תמר? הגידי, קריה נאמנה, יחד הררי אל ענו באזני תמר לאמר: לא חתן דמים אמנון, כי אם עשוק על לא חמס. שלום לך, עיר אלהים, וכל שכיות החמדה; ושלום לך, תמר עדינה, חמה אין לי, לא אוכל התאנף בך, היפה בנשים, לוּ לא יקצוף גם אלהים עליך.

עודנו מדבר והנה תימן רוכב לקראתו על סוס קל, וירד ממנו ויאמר: “רכב עליו, ברח לך מהרה, פן תשיגך חרב נוקמת, המעופפת אחריך”.

ככלותו דברו, פנה וילך מבלי הבט עוד אל אמנון, הקורא אליו. וירכב אמנון על הסוס לבית לחם, ויאמר אל עוץ: “מהר והביאה אחרי את אמי ואחותי, כי גם שם לא אתמהמה”.

ויהי בשוב תימן ויבוא אל חדר תמר וימצאנה בוכיה מאין הפוגות. ויאמר לה: “שכחי, אחותי, נגינתך עם אמנון, והיי נכונה לקראת עזריקם, כי לו הוכיחך אלהים, אף יעדך אבינו. בלילה הזה יבואו הזקנים הלום ואָרשך עזריקם לעיניהם”.

וחננאל בא החדרה ויאמר: “לא, בתי, לא לעזריקם נתתי כל הוני, ועצתך לא תקום ולא תהיה”.

– אנא, אבי! – ענתה תמר – הצילני־נא מעזריקם ואל יקדמני ביום אידי; אל ידמה בלבבו לאמר: עתה תאהבני תמר בחרות אפה באמנון, כי מאסתיו וצלמו אבזה; גבר אחד ידעתי, ואחרי בגדו בי, אין איש עוד על פני כל הארץ.

ויאמר חננאל: “ומי יודע, אולי לא גדול עון אמנון כאשר יגיד אביך, כי לא יהפך גבר תמים לרשע עריץ פעם אחת. עוד מעט תבאנה שתי הנשים הנה, וחקרון הזקנים”.

ותרצה באה החדרה ותאמר: “הנה באו בנות הרשעה אל הבית. לא נפלאת היא, כי נפתה אמנון אחרי העלמה, כי יפיה כבת אלהים, לא ראיתי כמוה”.

ותמר חרדה, ותימן נפעם מאד.

– אך איה מעכה? – שאלה תמר במבוכה.

ומעכה יצאה מקיר העיר בנשף לרדוף אחרי אמנון.