פרק כ"ד

ונעמה ופנינה עמדו נבוכות בירכתי הבית. פני נעמה מכוסים בצעיף ופני פנינה גלויים, והשוטרים, אשר הביאון, כתרון מסביב. וידידיה צוה את תימן ותמר לבוא אל הבית, ואת אחד משרתיו צוה לקרוא לזמרי. ותבוא תמר ותבט אל שתי הנשים ותסוג אחור ברעדה ותאמר: “אהה, אבי! הנה אֵם לא רוחמה ובת שדודה, אשר צדו נפש יקרה ואשר מסכו לי יין רעל בתופת. המעט מהן כי עכרו נפש בחירי, ותבקשנה לספות גם את נפשי!”

ונעמה ספקה כפיה באין אומר ודברים ותבך מנהמת לבה.

ותימן הביט אל שושנת הכרמל בעינים מלאות דמע ושפתיו נאלמו.

ויאמר ידידיה: “הגדנה, בנות מרגיזות אֵל: האומנם לא ידעתן את אמנון מתמול שלשום?”

ותאמר פנינה: “אם אמנם טפלו עלינו זדים שקר, קחו את נפשי, כי עלמה אנכי, ואין את נפשי להאריך ימים על הארץ, אשר חנפה תחת יושביה, ומאמי הרפו”.

וזמרי בא אל הבית, ויבהל מראות את שתי הנשים.

ויאמר לו ידידיה: “אל תירא מהן, כי אם ידיהן רב למו בתופת, פה אזלת ידן לעשות מאומה”.

ויאמר זמרי: “שמענה, נשים, קולי: הן באמת יסד אֵל ארץ, טפח שמים; באמת יתהלך אדם בטח עלי אדמות, ובחסד ובמאת יכופר עון. זרענה אמת, וחסד תקצורנה”.

ותאמר נעמה: “הציגו־נא בפני. הודיעוני־נא, מה פשעי לפני ה'?”

ותאמר לה תמר: “הס, מכשפה ארורה! כי לא להזכיר לך בשם ה'. קראי לשטן ושרקי לבלהות צלמות, עמדי ברוב כשפיך, אולי תמצאי עונך ואת האיש העונה בך”.

ויאמר חננאל: “איה אמנון? הגדנה, כי ידעתן אותו, לשוא תתכחשנה לנו. הגידי, עלמה יפה! האומנם נפתה אמנון אחריך? הגידי, כי אין עוד מחסה בכזב”.

ותשא פנינה קולה ותבך, ותאמר: “אלהים יריב ריבי”.

ויאמר ידידיה לשוטרים: “סגרו את הארורות האלה בעלית הקיר עד בוא הזקנים הלום והִצילו מפיהן דבר אמת, ואתם לכו וקראו לעזריקם הלום”.

– חוסה־נא, אבי! קראה תמר – אל תסגירני אל עויל.

ויאמר ידידיה: “ראי־נא, בתי, הן אלה פרי מועצותיך ושרירות לבך”.

ויאמר חננאל: יבוא־נא גם פורה הלום, וגם אמנון יבוא ועמד בין שוטניו ומרשיעיו, אולי יש בפיו תוכחות".

והשוטרים הוציאו את שתי הנשים ויסגרון בעלית הקיר, וילכו לקרוא לעזריקם.

ודלת הבית נפתחה, והנה אבישי הזקן בא נשען על ידי סתרי אחיו, וידרשו לשלום ידידיה וכל אשר לו. ויענם ידידיה שלום בפנים נזעמים. ויאמר אבישי: “הן חליתי מאד, וה' הקימני מחליי, למען אשיש משוש אתך על ראש שמחתך, ביום חתונת אמנון ותמר מחר”.

ויאמר ידידיה: “הן שבע ימים אתה ותבוא לראות נפלאות: שעירים מרקדים סביבות חופתו, וקול מצהלות רפאים ופראים במשתה נגינתו”.

וישתומם סתרי ויאמר: “מה זה תדבר?”

ויאמר ידידיה: “הנה היה אמנון אמון אצלך, ולך לא הגיד, כי לקח לו עלמה מושלת בתוהו יליל ישימון ומרגזת שאול בדבריה”.

ויאמר סתרי: “אין זאת כי אם הפך אלהים ארץ ושמים, וירדו מלאכי מרום שאולה, וזעומי אלהים עלו השמימה”.

ויאמר לו ידידיה: “המעט ממך, כי התגנב זעום אלהים אל נוה שאנן להשבית שלום ממנו ולהרבות בו מהומה ומבוכה?”

ויאמר סתרי: “נוראות יהגה פיך וימריצני לענות. הלא מאז אמרתי לך, כי אמונתך בבני איש – אולת ורעה רבה, ועתה הנך אומר: השבית אמנון שלומך. לכן שמעני, אלופי: הן שלשה משביתי שלום מן הארץ: שנים מהם ילכו קוממיות, ומהם צדיקים ימלטו, והשלישי יתגולל תחת שואה, כדֶבר באופל יהלוך, ובו יכשלו תמימי דרך. צר ואויב כי יבוא אל ארצנו להחריד מנוחות שלום, עוז לנו באלהים, כי יכניע שאון זרים ברוח גבורה. זדים כי ישלחו בעולתה ידיהם להפר חוק ביד רמה ולהשבית שלום מעיר אלהים, שופטינו ידכאום בשער ברוח משפט וברוח בער. אך לא לנצח תאכל חרב מלחמה, ולא לעד תחבל זרוע רמה: חרב מלחמה תשוב אל תערה, זרוע רמה תשבר, והשלום ישוב לאיתנו. אך כל ימי הארץ לא תחדל תרמית לארוב לנוה שלום, ואם יאריך לה ה' אפו, כי אתה לא תשיגנה חרב המשפט. הלא היא המתרוצצת באורח צדקה, המחבלת און באין מבין. דמיונה כנחש בריח, הדור בנקודות ירקרקות, הזוחל בין פרחים, ונשך עקבות תמימים, והשחית וחבל חבל נמרץ, ולא ימצא הנשוך את נושכו, כי הנחש בפרחים יתחבא, ומרמה – במצוות ובחוקים לא שערום אבותינו. ועתה, ידידיה אלופי ומיודעי, אל תרשיע את אמנון טרם חקרך שוטניו, אשר ענו בו סרה; הן פרעות הפריעו בביתך ולא ידעת”.

ויאמר חננאל: “נמרצו אמרי האיש הזה, ועתה איה אמנון?”

ויאמר סתרי: “אין זאת כי אם הלך בית־לחם, בשמעו כי חלה אבישי”.

ויאמר ידידיה למשרתי ביתו: “ירכבו שנים על סוסים וישיבו את אמנון מבית־לחם”.

ותאמר תרצה: “הן חמקה מעכה מפה ולא נודע אנה היא באה, הלא דבר הוא!”

ויאמר ידידיה לזמרי: “הלא תענה עון אמנון בפניו?”

וזמרי חרד בקרבו, ויסתר מבוכתו ויאמר: “שא־נא, אדוני, ואשאלך: מדוע לא תחקור לדעת מי הן שתי הנשים ומי להן פה? אנכי שמעתי על אודותן, ופי יענה בהן לפני הזקנים עונות חדשים גם ישנים”.

וחשכת עלטה כסתה את עיר אלהים הנרדמה, וקול הצופים קורא לרגעים: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל!, והשומרים הסובבים בעיר מרננים לאמר:

ואחד השומרים אמר לרעהו: “שא־נא עיניך וראה צפונה כמראה לבת אש עולה ושוקעת!”

– היטבת לראות, – ענהו השני – אמנם, כתמרות עשן עולה מפאת צפון העיר, נחיש שמה לעזרה.

וילכו חמשת שומרים ויעברו דרך פנה, וישמעו קול מדבר לאמר:

“הנה חרבי באה בלבה, ופושקי שפתים למחתה לי, עוד מעט יהיו למוקדי אש. אך מדוע תרחפנה עצמותי? הה! לבבי תועה, השיגוני בלהות לא ידעתי אכנה. הן חומות קריה כשעירים רוקדים לנגדי, והמגדלים כבני ענק יחרידוני ויבעתוני. פרוע אנכי וכזאב ערבות הייתי תועה באשון ליל, עלי ישומו שמים, תחתי תרגז ארץ והרוח הומה בקול פחדים באזני: סור, טמא! אויה לי כי נטמאתי, כי אצבעותי נוטפות מדמי אמי, לא יְדיחום מעינות תהום, ומים רבים לא יוכלו לכבות את הבערה, אשר הבערתי באבי, ואנכי – הה! אנה אני בא? הלא אנכי הולך למות בקלון ובחרפה”.

– כן דברת, – ענה אחד השומרים. וחבריו עמו יחד תפשו את האיש ויאמרו: “הן שפתיך ענו בך, ועתה הגידה: מי אתה? לשוא תכסה נבלה במשאון, למצער יקחנה אופל. השמש תזרח עליה וגלתה סוד לילה”.

עודם מדברים והנה השוטרים, אשר שבו מן הבערה, פגשו את השומרים ויאמרו: “הן קרה אסון בעיר. הה, מוקדי עולם! הה, קודחי אש!”

ויאמרו השומרים: “הנה נפל עתה זאב ערבות בידינו והנה היה כרחל נאלמה ולא יגיד מי הוא, אחרי שמענו נוראות עברו על שפתיו”.

ויאמרו השוטרים: “הבה נוליכהו אל בית ידידיה, כי שם נועדו הזקנים, ושמה יביאו גם את החללים. הוליכוהו, ויהיה אשר יהיה”.

ויביאוהו השומרים והשוטרים אל בית ידידיה.

והזקנים יושבים לכסאות בכבוד והדר, וזמרי מספר להם את אשר ראה בתופת. ושתי הנשים עומדות שוממות, מתיפחות ומפרשות בידיהן ואין בפיהן תוכחות להשיב כזביו. ותמר שוממה בחדרה ממשמע אזניה. והנה הובא עזריקם אל הבית. ויהי כראותו את זמרי, ויוצא מתחת למדיו חרב מרוטה, אשר הבריקה אימה, וידקור את זמרי ויאמר: “זאת מנת עצתך ותחת הכסף אביא לך ברזל”.

– הוי, רוצח! – קראו הזקנים.

ועזריקם הניף חרבו שנית על נעמה ופנינה, כי היה כמשוגע, אשר תבעתהו רוח רעה. ויחרד תימן מאחריו ויאחז בערפו וישליכהו ארצה, והשוטרים הוציאו חרבו מידו ויאסרוהו על פי הזקנים. ותמר יצאה מחדרה ותחרד למראה עיניה. וזמרי צעק בחבלי מות: “אויה לי! אמנון הצדיק ואני ועזריקם הרשעים”.

ותתחלחל תמר בשמעה כזאת, ואבישי וסתרי תמהו איש אל אחיו. והנה קול זעקה נשמע מחוץ, ויאמרו השוטרים: “הנה חללי ידי עזריקם מובאים!”

והנה נפתחה הדלת ובני עכן באו וידיהם על ראשם, ויאמרו: “אהה, כי הרבה נבל אחינו שוד ורצח, כי הצית אש באהל, אשר אסף אליו את אביו ואת חפר ובוקיה, ויסגור הדלת בעדם מחוץ, ותגש הלאה אמנו אליו וידקרנה בחרבו”.

– מי הוא זה נבל? – שאלו כל השומעים יחד.

ויאמרו בני עכן: “הנה נבל הרע הזה, אחינו בן אבינו ואמנו, הנקוב עזריקם בן יורם”.

ויתנו הזקנים קולם לאמר: “הביאו־נא לפנינו את החללים”.

ויאמרו בני עכן: “עוד רוח חיים באבינו ובחפר בבוקיה, כי הצלנום מיד הלהבה כאודים עשנים”.

וישאו השוטרים את עכן ואת חפר ובוקיה ואת חלאה אל בית ידידיה. וחלאה מתה לשחת, ועכן, חפר ובוקיה שרופים באש כסוחים ומראיהם כעין נחשת קלל, וישכיבו אותם במטות, והם צועקים מרה מעצמת מכאוביהם.

– הה! – זעק עכן – אלהי משפט ה' וישלם לי כפעלי. זה שמונה עשרה שנה השיאני מתן השופט להצית אש בחגית אשת עברתו, ואשַלח אותה אותה על שלשת בניה באש, ואנקוב לנבל בני את שם עזריקם הנשרף, ועל נעמה, אשת אדוני הטובה והתמימה, שמתי עון הבערה.

– הה! – ענו חפר ובוקיה – אלה חבורותינו ופצעינו, כי אנחנו היינו בכל רעה, להריק אוצר יורם ולמלא בית מתן מהונו; להעיד בנעמה שקר לפני הזקנים ולתת את שמה לחרפה ולדראון, ובאחרית הימים הבערנו אש בבית מתן, בעבור עליו רוח רעה.

– הה! – הוסיף עכן – הנה נעמה העדינה יושבת עם בתה באהל אשר בשער הגיא, קראו למו ושבו אל אחוזתן.

הה! אויה לי! – צעק זמרי, באחוז אותו השבץ. – אויה לי, כי עניתי שקר באמנון ובשתי הנשים, אשר לא ראיתין זולתי היום.

ותמר ותימן השתוממו, וידידיה ותרצה ספקו כף, שרקו ויניעו ראשם. ותמר אמרה אל תימן: “היפלא איפוא הפעם, כי אהב אמנון את בת יורם, בת טובה, יפה ואומללה? הה! נקי הוא, ומה, איפוא, אנכי?”

ותרצה נגשה אל נעמה ותגל צעיף פניה, ותחבקנה אשה רעותה ותבכינה באין אומר ודברים. וידידיה עמד נדהם. וחננאל זעק לאמר: “איה פודה נפשי ויורש הוני?”

ויאמר ידידיה לנעמה: “שמעי־נא, אשת יורם רעי הכבודה. הנה באש נשפט ה' ובחרבו להוציא לאור צדקתך ולמלא פני קלון, כי חרפתיך ולא ידעתי”.

ותימן נפל לרגלי אביו ויאמר: “חוסה־נא, אבי!”

ויקימהו ידידיה ויאמר: “מה לך, בני?”

ויאמר תימן: “הנה זאת העלמה, אשר אהבתי זה כמה באהבה עזה כמות, והיא גם היא כמו כן אהבתני ותפחד מחמת עריצים ולא ידעתי מי היא, עד אשר טפלו עליה שקר זדים, ואהי גם אני בצוררי נפשי, כי נפשי היא זאת וחיתי, ובלעדה כאין אנכי”.

ותאמר לו נעמה: “לא עת הגות אהבה, כי אם עת הסר איבה היא. ועתה הגידי לי, תמר עדינה, מה עול מצאת בי ובבתי, כי חרפת אותנו כמכשפות ארורות?”

ותאמר תמר: “הן אהבָתי את אמנון, אשר ראיתי חובב את בתך, וקנאתי, אשר בערה בי, מסכו בי רוח עועים. הה! מי יתן שבתי עם בתך היפה כנשים גם יחד לאמנון!”

ויאמר סתרי: “הוי עלמה נמהרת לב להשפיל ולרומם בלי דעת, התהיה בת יורם האלוף לעלם רועה? ועתה שמעי, בת עדינה ונמהרה, ושמעו כל העומדים פה, והגדתי לכם אחרית דבר: אמנון הרועה ופנינה תאומים הם, אשר ילדתם נעמה אשת יורם. ויהי אמנון אמון אצל אבישי אחי, ופנינה ישבה עם אמה בכרמל ותלקט בשדות אביה ובכרמיו, וכל יושבי המקום ההוא, הקוצרים והבוצרים, קראו לה שושנת הכרמל על יפיה”.

– אמי! אחותי! – נתנה תמר קולה, בנפלה חליפות על צוארי נעמה ופנינה, ולא יספה דבר, כי התעלפה.

וידידיה ותרצה, אשר שממו גם הם, נשאוה אל חדרה וישכיבוה על מטתה. ונעמה אמרה לתימן: “שלח־נא, בני, רוכבים בסוסים והשיבו את אמנון בני מבית־לחם”.

וימהר תימן לעשות כאשר צותהו אשת יורם, והזקנים שבו לבתיהם, בראותם כי גדלה המבוכה בבית ידידיה.

וזמרי נאבק עם מר המות, גרונו נחר ועיניו, המזרות אימת מות, ילטוש אל עזריקם, האסור בעבותים. ויאמר לו עזריקם: “מי שם מרורת פתנים ביין ומי השיאני לעשות את המעשים האלה? הלא אתה, זמרי, כי התעברת על ריב לא לך בעבור הבצע”.

– הוי, זמרי! – קרא תימן – הוי, צדיק תמים! איך נאלמת דומיה מכאב נעכר, תשמע מוסר כלמתך מפי נבל ולא תענה. הוי, בר לבב! מרבה עולה לה' על כל דבר שפתים, על מראה עינים, על משמע אזנים ועל ריח אפים, ומה חטאך הפעם, כי הקרבת היום זבחי אדם לשחת ותעלם כליל אש? העוד תלטוש עיניך לי? הוי, פתן חרש! תמקנה עיניך תפריש כצפעוני. אתה זבוב מות, אתה הבאשת שמן רוקח, ובזעם לשונך הפכת שושנה ללענה ואת העדן לשאול; רדה, איפוא, שאולה בשבר רוח, כי הפך ה' כל מר למתוק.

ותאמר לו נעמה: “הלא עתה, בני, תבין חידתי בתופת. הנה עיניך רואות את השושנה ואת החוחים האלה, אשר העיקו לה מסביב! קוצים כסוחים, שרופים באש, מות ירעם, יען רעתם כי רבה! גם זה נבל הנתעב משך את בתי ברשתו ויאמר להושיבנה אתו על נחלות אביה, אשר לא עמל בהן, ובראותו כי בתי לא תגור אתו, ויבקש להגירנה על ידי חרב”.

– הה! – קרא נבל – הן שמי היה לי לחגא. ועתה, תימן, קומה והגירני על ידי חרב, כי שבעתי קלון מכבוד, חרפה מחיים. התר־נא ידך ובצעני.

– לא, זוחל ארץ, – ענהו תימן – לא אחלל חרבי על עצב נבזה כמוך, כי אם רמוס ירמסוך רגלי השור והחמור, ומנת שועלים תהיה כפגר מובס.

ותרצה יצאה מחדר תמר ותאמר לתימן: “צוה, בני, ופִנו את הבית והסירו זעומי אלהים אלה מנגד עינינו”.

ויעש תימן כן, ויַסגר את נבל לבני עכן לעשות בו כטוב בעיניהם. ותקח תרצה את נעמה ואת פנינה ותביאן החדרה אל תמר, אשר שבה לאיתנה, ותפול תמר על צואריהן ותבך ותאמר: “אהה! כי יצא השטן מעמקי שאול לצחק בנו. לו שמעתי כל אלה מתמול שלשום, כי עתה דודי לא נִסע ונגלה ממני ועתה סלחנה לי, כי רבות צררתיכן בלי דעת”.

ונעמה ופנינה בכו, בדברה זאת.

ותאמר תמר: “הנה מחה ה' היום דמעה מעל פניכן, וקרנכן רמה בכבוד, אך מכאובי מי יודע? כי כצעיר משפחות חשבתי את אמנון ואוהבהו, ואיך לא תקצר רוחי היום בדעתי, כי הרחקתי ממני בן יורם, אלוף ביהודה ואלוף נעורי? אויה לי, כי הרחקתיו בלי דעת ומי יודע, אם ישוב עוד אלי?”

וידידיה ספק כפיו ויאמר לסתרי: “לך הצדקה ולי בושת הפנים. הנה הלילה הזה גלה אולתי, וזכרו יהיה לי לחרדה כל ימי חיי. מאז לא אביתי לקחת לקח מפיך על דברת בני האדם, והלילה הזה הורני זמרי דעת, כי אש אוכלה, שטף מים כבירים וחיה רעה לא ירעו ולא ישחיתו כאיש מזמות, הלובש מעיל צדקה למען כחש: נורא מוסרך, אלהים, ונפלאים משפטיך!”

ויאמר חננאל: “ישוב־נא אמנון הלום וינחמנו מעצבוננו. הנה בא חלומי, ובא אמנון גם הוא, בה' בטחתי! ועתה, נשים שאננות, היינה נכונות ליום מחר ושבתן אל נחלתכן, אשר נהפכה לזרים זה ימים רבים”.

ותימן אמר לנעמה: “יצא־נא לי הפעם מתוק ממר, ולא יעתק עוד הספיר מן הטבעת”.

ותאמר נעמה: “יבוא אמנון בני וחִברם יחד”.

ולא ידעו השומעים פשר הדברים האלה. ויספר להם תימן ככל הקורות אותו מיום היותו בכרמל עד היום. וישתוממו השומעים.

ויאמר ידידיה: “אכן יד אלהים נודעה באהבתי את יורם גבר עמיתי, והקם יקים אהבתנו לצאצאינו. ועתה, נעמה עדינה, שבי לבטח עם בתך היפה על נחלתכן, וה' הרב את יריבך, הוא יריב את ריב ציון, וכִלה העננים מעל עיר קדשו, ואשור לא יחרידנו”.

ותאמר תמר: “הן יצא כנוגה צדקכן, כן יאיר שמשי אל עבר פני. מי יתן ושבו הרצים עוד מעט והשיבו את אמנון בחירי הלום, וידעתי כי יסלח לי; וכי אהבתי אותו אהבה עזה כמות, על כן קשתה כשאול קנאתי”.

עבר נשף החרדה, נהפך לילה על חבר המרעים ובטרם בוקר ואינם, כי קפדו חייהם במכאובים רבים. ונבל נגזר מידי אחיו, אשר נקמו ממנו נקמת אבותם.

ביום ההוא בצהרים וכל בית ידידיה הובילו את נעמה ואת פנינה על נחלתן בבכי ובתחנונים. ויואילו אבישי וסתרי לשבת אתן בימי המבוכה, כי חרדה עיר אלהים לשמע סנחריב, אשר עבר עם צבאותיו את נהר פרת, ויושבי ציון מהרו לבצר העיר.

והרצים בסוסים שבו לפנות ערב ויגידו לידידיה לאמר: “באנו לבית־לחם ונדרוש לאמנון, ויגד לנו רועה אחד לאמר:, סר אמנון אל אהלי בלילה, ונפשו חכתה בכליון עינים לאמו ולאחותו, ויערוך דברים עלי גליון, ויבך בכי תמרורים, ויתן לי את הגליון לתתו לתמר בת ידידיה, והוא פנה ללכת בטרם בוקר, לא הגיד לי אנה פנה'”.

ויתנו הרצים לידידיה את הגליון חתום, ויוסיפו לדבר אליו לאמר: “ואת פורה, משרת אמנון, תפשו הרועים במגרשי העיר בית־לחם, בקומו על מעכה, שפחת תמר בתך, לרצחה, ונביא את פורה חיים, ואת מעכה – נמחצה ונפצעה, ונפשה קרובה לשחת”.

ויקרא ידידיה את הגליון ויבך בכי תמרורים, ויאמר אל הרצים: “אל תגידו זאת לאיש, פן תשמע תמר קושט אמרי אמת ויצאה נפשה. אמרו־נא, כי ארח אמנון לחברה לברוח תרשישה עם קציני יהודה”.

ויאמרו הרצים: “כדבריך, אדונינו, כן נגיד”.

עודם מדברים ותמר באה, ויקח ידידיה את הגליון ויסגרהו במלתחתו. ותאמר תמר: “מה זה, אבי, כי פניך חמרמרו מבכי?”

ויאמר ידידיה: “שאלי־נא, בתי, את הרצים”.

ויגידו לה הרצים כדברים, אשר שם ידידיה בפיהם. ותספוק תמר כפיה ותקרא: “אהה, אבי, כי נגזרתי!”

ויאמר לה ידידיה: “אל תשתוחחי, בתי, ואל תהמי, אל תנודי לנודדים, כי אם בכי ליושבים, הנותרים בציון, אשר חייהם תלואים למו מנגד; הטוב לך, בתי, לשבת עם בחירך במצור ובמצוק? דומי, בתי, והתחוללי לה', השומר רגלי חסידיו, כי שוב ישוב אמנון הלום עם כל נודדי יהודה ביום ישועה”.

ויוסף ידידיה לדבר על לבה, וגם אבישי, סתרי וחננאל קמו לנחמה, ותנחומותיהם נשארו מעל. רק מבוכת עיר אלהים רפאה מבוכת נפשה על נקלה.

ויחקרו את מעכה ותספר לאמר: “אנכי הולכת למות, ולמה אכזב? אנכי אהבתי את אמנון מיום הכרתיו, ואשית ידי עם שוטניו, ואת פורה, אשר עגב לי, פתיתי להצמיד מרמה ולהבאיש ריח אמנון. ויהי כאשר הפיקו שוטניו זממם, כברוח אמנון, ואצא בעקבותיו ללכת אחריו, ואנכי לא ידעתי, כי אורב פורה לי. אהה! כי דלק אחרי וישיגני ויכני מכת מות, ויצילוני הרועים, והנני עתה קרובה לשחת, ודמי בראשי”.

וידרשו את פורה, ויגד גם הוא כזאת. וישימוהו במשמר עד אשר יחרצו לו משפט מות.