פרק כ"ה
ועיר אלהים נבוכה. כל אזנים תחרשנה מאנקת מתי רעב, המולות קרדומות ומהלומות כשיל וכילפות, אשר יניפו מקרקרי קיר ונותצי הבתים לבצר החומה. כל פנים קבצו פארור וכל רוח נשברה, כי באה ציון במצור ובניה עד משבר.
וחזקיהו אסף כשנים עשר אלף איש, כולם ישרי לב ונאמני רוח, וישם עליהם שרי צבאות, ויקבצם אל רחוב שער העיר ויַרהב עוז בנפשם וידבר על לבם לאמר: “שמעוני, בני! הנה שאון לאומים באים לשום מצור על ירושלים. משאתם אל תפחדו ומהמונם לא תענו, כי עמם זרוע בשר, וזרוע ה' היא תאמצנו. התאזרו־נא ושימו יראת שדי על פניכם ואהבתו בלבבכם, דומו לה' והתחוללו לישועתו, כי עשה יעשה נוראות לא נקוה. הן זאת העיר ציון, לה נשואות עיני יושבי קצוות ואיים רחוקים, בחיקה מוטל גורל לאומים וממנה יצא משפט לגוים, כי היא תצא לרוָחה וכל הגוים ימחאו כף, יריעו מאפסי ארץ אל אלהים בציון. אל תיראו, מְתי יהודה, כי גואלכם חזק, ה' צבאות שמו!”
ושבנא שם את העיר כמרקחה ויסכסך את יושביה. ויתמכרו לו שלשה עשר אלף איש רכי לבב, בנים לא אמון בם, ויקבץ את ראשי הקושרים אליו ויאמר אליהם: "אמרו־נא אל העם לאמר: “מי האיש, החפץ חיים, ישמע לעצתי להשלים את מלך אשור בטרם יכה את ירושלים לגלים נצים. אך שוא יבקש חזקיהו תחבולות, ובדי ריק ייעפו אלה האוהבים שערי ציון לבצר חומתה, הגדר הדחויה, המלאה לה בקעים ופרצים. דמיונה כאיש נגוע מכף רגלו עד קדקדו פצע וחבורה, ובא רופא אליל וצוה לקחת בשר מבשרו להעלות לו ארוכה; הן ינתצו היכלי חמדה, בתי קיץ על בתי חורף יכו לרסיסים, אבן מקיר תזעק מרה, וכפיס מעץ יענה: הוי! הבזאת יבצרו העיר? הבאלה ירפאו שבריה? לא לעזר ולא להועיל. הן שערי ציון סוגרו, אך שערי צלמות פתוחים לפנינו; מי הברֵכות נקבצו, אך מי הנהר הרבים והעצומים כפרץ רחב יאתיון, וברעם וברעש יבקעו העיר, ואם כעת לא תבקשו תחבולה, מחר בקהל רפאים תנוחו. הן כל כופר לא יועיל עוד ביום עברה, כי אחת העיד בנו רַבְשָקֵה , שר צבא מלך אשור, ושתים לא יוסיף: אין טוב לנו כי אם להכנע מפני מלכו. ועתה מה הבטחון אשר יבטח חזקיהו? אם בסגולות אוצרותיו? הן אזלת ידו לכלכל מתי מספר, מתי צבאו במצור ובמצוק, כי את שארית הכסף, הנמצא בביתו ובבית ה', אסף את דלתות ההיכל קצץ ויובילם שי למורא, מנחה למלך סנחריב; ואם בטח בכח ידו, עלו־נא לגגות והביטו אדירי אשור, אשר רבו ככוכבי השמים, אל מראיהם יוטלו עוזרי רהב. מצרים נתַנו יד, גם היו בצוען שרינו, ומבטנו הוביש, כי גם לב מצרים כנשים. הן כל ערי יהודה הבצורות נלכדו וקצינינו נדדו כצפרים עפות מקניהם, שרידי זקנינו גוְעים בפאת מטה מפני זלעפות רעב, ואמונים עלי תולע התעלפו בראש כל חוצות. פה שני אנשים נצים על חראיהם ועל גללי אדם, ופה צחה צמא ישיב נפשו במי שֵיֵנַיְהו וכמה עוללי טפוחים היו לברות לאמות רחמניות. אין חכמה, אין כח ואין עצה נגד מלך אשור, כי מי הקשה אליו וישלם?”.
במבוכות האלה ישבו נעמה ופנינה בהיכליהן וידידיה כלכל את נפשותיהן במצור, ותימן ותמר בקרו באהלן תמיד. ויהי היום ותימן בא אל חדר פנינה וימצאנה עצובת רוח ודמעתה על לחיה. ויאמר אליה: “ה' עמך, בת נדיבים! הנה עיניך כשמש וכירח בהאירם מבין מפלשי עב, ודמעותיך על לחייך כרביבים על ערוגות הבושם”.
ותאמר לו פנינה: “אהה, אדוני, כי אומללה אני!”
ויאמר לה תימן: “אל־נא, עדינה, אל־נא תקראי לי אדוני, כי עבדך אני, ואת גברתי מאז קנית לבבי, ולך אני. ועתה, הנה עכן, המקור המשחת, היה לך מקור ישע, יקר גזעך נודע, וקרנך תאיר כקרני שמש, בצאתו מחדרי אופל”.
ותאמר פנינה: “בת נדיבים אני, בת יורם, אך איה אבי ומה אחריתו? הלא שבר רוח ומות; נחלת אמי – שכול ואלמון; גורל אחי – נדודים ומרודים, ומה, איפוא, מנת כוסי? הלא אבל, בכי וכאב אנוש. איך תאיר קרני, אשר עוללה בעפר מיום היותי? ואיך אשאב ששון ממקור מרורות ותוגה? הה! קשתה יד אלוה על בית אבי, ומה עוד אקוה? הן עריצי הגוים יהמו ויסובבו עיר, בנות ציון לובשות חרדה, מבקשות מעוז בזרועות בעליהן, אביהן ואחיהן; איה, איפוא, אבי כי יסוך בעדי, אחי – כי יציל כבודי מחרפת צר? כל זאת באתני ואיך לא אבכה?”
– האת זאת הקוסמת? – ענה תימן, אשר לא גרע עיניו ממנה מדי דברי, – אף אמנם קסם על שפתיך; הן לאחיך תעגם נפשך העדינה, לאמנון, אשר אחי קראתיו גם אני, ולו ידעת שבתי ולכתי עמו מראש, כי עתה ידעת מכאובי גם אני; אך מי יתנני כאח לך לעתות בצרה ודבק לך מאח ביום ישועה. אמרי־נא לי, אחותי אַת – ורוח גבורה לבשתי; הלא אם בעיניך תלבביני ובנעימות אמריך תרהיביני בנפשי עוז, אמיץ לב אני בגבורים. יגשו אלי כל גבורי אשור, אנכי ארמסם, אטרפם כאריה משחית וכלביאה, אשר תפיץ אויביה, הנועזים לקחת גוריה מבין שדיה. אני, אני אהיה לחומת מבצר ולמסך מבדיל בינך ובין כל אסון; יעופו חצי אשור על ראשי – כנטפי מטר נחשבו לי; אשפות בני עילם וקשתותיהם – כקש יבש וכעלה נדף לי; אמרי־נא לי, עדינה, אחותי את, ונפשי תדרוך עוז!
– הה! – ענתהו פנינה באנחה – הן אין עזרתה בי, ואיך אתן לך עוז ותעצומות? מה חפץ לך בעלמה קשת רוח כמוני? הן מדמעותי ימס לבבך ומאנחותי תרפינה ידיך.
– מה חפץ לי בך? – שנה תימן את דבריה, – חפץ אשר כל חפצים לא ישוו בו. הלא החוחים, אשר העיקו לשושנה מסביב, בערו באש, ומדוע לא תאחז ידי בשושנה? השיבי לי, עדינה, את אשר לקחת ממני, השיבי לי שלומי ומנוחתי, וה' ישיב לך ששון ישעך.
ונעמה באה החדרה ותאמר: “הנכם נעצבים תמיד על משוש כי רחוק מכם, הלא תבכו למבוכת עיר אלהים ולאמנון, אשר נדד ולא ישוב עוד הלום. אחת היא על כן אמרתי: אם חפץ ה' בבית יורם, כי עתה לא יכבה את גחלתו, והשב ישיב את נדחו להקים בריתו עם ידידיה, אך אם הפר אלהים בריתם ואמנון בני לא יבוא עוד, לא תבוא גם תאותכם, והספיר נעתק מן הטבעת. לכן, תימן, שבה בדד בבית אביך ושא זעף ה', ולמה תמרר את חיי פנינה בתי? הלא לבך לב גבר, הבליגה על עצבך והקשיחה לבך מבתי, אולי ישקיף וירא ה' גם בעני נפשותיכם, בעת אשר יעָרה רוח ממרום על על פליטת יהודה”.
ויאמר תימן: “הן בפנינה כל חיי רוחי, ובאחת מעיניה נשקפה לי תבל ומלואה, ואם אסתר מנגד עיניה, ונסתרה דרכי מה' ואור חשך בעדי. אהה! כי הייתי גבר אין אֱיָל ולבי כנשים להגות תאניה ואניה, והייתי כתמר אחותי וכפנינה חמדת נפשי יודע נהי. שלשתנו אהבנו את אמנון ושלשתנו נשא נהי בכי תמרורים על מחמד לבנו כי אבד ועל משוש כי רחק ממנו”.
ויבך תימן בדברו, ופנינה גם היא בכתה, ויגון נעמה טמון בקרבה.
מן העת ההיא מנע תימן רגליו מבוא אל חדר פנינה, וישב בדד בחדרו בבית אביו, ויבך וישא בשיחו עם תמר אחותו, המתאבלת על אמנון, ידיד נפשה, מקור יגונם יחד.
פרק כ"ו
ואמנון חרד לברוח מבית־לחם בלילה ההוא, אשר בא שמה, ויבוא עֲזֵקָה בבוקר, ויארח לחברה עם נודדי העיר ההיא, אשר שמו פעמיהם לדרך מצרים. ויהי בקרבם לבוא אל עקרון, ויתפשום גדודי הפלשתים וימכרום לבני היוָנים, אשר הלכו באניה לשוב אל אי כפתור, אשר לאיי יון יחשב ויביאו בני היונים את בני יהודה אל אי מושבם, וישימום לכורמים וליוגבים, ושם איש יהודה, אשר נשבה בימי אחז, וישימוהו בני היונים לפקיד על אחיו בני עמו, כי לא ידעו בני יהודה שפת יון.
ויהי עבודתם בהר נחמד, הנשען על שפת הים, אשר כרמי חמד יציצו כנזר על ראשו, ומראה הים, הנשקף אל עבר פניו, ישוה עליו הוד והדר. ויזכור אמנון את עיר אלהים ואת מחמדי נפשו וינהם מנהמת לבו, ויהי כשתיל זית, אשר הסיעוהו מקרן בן שמן ויטעוהו על ארץ מלחה, אשר עליו יבולו והודו יחשך.
הגיע עת הזמיר, ובני יהודה באו אל הכרמים לעדרם ולזמרם, ואמנון עושה מעשהו בפנת כרם אחד ועיניו נגרות מבכי. ויבוא אליו הפקיד ויאמר: “הן חִדש האביב פני האדמה, חַדש גם אתה רוח נכון בקרבך, כי צעיר אתה לימים ולמה תשתוחח? הן לא יחדש כנשר נעוריו גבר אחרי בלותו, אך עול ימים יחליף כח לתקופת האביב. קומה, עלם יקיר, והתאושש, כי מצאת חן בעיני בעל הכרמים ואני אהבתיך משנה אהבה על יפי תארך ועל מקום מולדתך, כי הגידו לי, כי יליד ציון אתה, ובעיר הזאת כל חיי רוחי”.
ויאמר לו אמנון: “הן צעיר אנכי לימים, אך לא ידעו ישישים כעסי והוָתי, כי מידידות נפשי נפרדתי, מאם רחמניה, ומאחות יפה־פיה, ותמצאני כקן יד שובַי וירחיקוני הלום. אויה לי. ציפור בודד! אין פוצה פה לרוחתי, ואין מוחה דמעה מעל פני. את תלאותי אספר לרוח, וצרתי אגיד לגלי הים, אשר ישאון אתי נהי כנהמת לבבי, ומה ינחמוני נעימות האביב? הה! לא לקשה יום ישוֹב רוח צח, ולא למרי נפש יאיר שמש, תלבש תבל פאר עדיה. ומה אשמח בפרחי עמקים, ופרחי כאבק יעלה? מי יתן לי אבר כיונה, אעופה הררי ציון, אקחה חמדת נפשי ואשאנה לאחרית ים, מקום אין בו נרגן ומלשין. אדברה והיא תשמעני, תראה דמעתי, תאמין בי. ואם חומות ירושלים ערו עד היסוד, וידידות נפשי גָועה בין חרבותיהן, אז אלכה על שוממות ציון, על משואות ארמונותיה ועל משמות דביר הקודש, אבכה על ארץ הריסותי, על הרג הרוגיה ועל מחמדי הטובים, אבכה, אריד בשיחי עדי השתפך נפשי האומללה”.
ויאמר לו הפקיד: “נכמרו רחמי מאד לנפשך המשתוחחת. אך לוּ ידעת מגנת לבי, כי עתה תחריש. אנכי ממרום עם הארץ הייתי, ישבתי שאנן בהיכלי שן, נהרתי באור ה', ידעתי אהבה בתענוגיה ואהי מאושר בארץ; אך אהה! כי אחריתי נכרתה. זה לי תשע עשרה שנה, שנות ראיתי רעה, בלותי, שַחותי על אדמת נכר, פה דכאני אלהים בארץ עניי, ובציון כבדה ידו על ביתי, ואש אכלה אותו על אשתי ושני בניה. הה! על שברם הָשברתי, ושֵמה תחזיקני לזכר אשתי האהובה, אשר בגדה בי. כל אלה הגידו לי נודדי יהודה זה עשר שנים, ומן העת ההיא לא נתתי פוגת לי, אך למה אכחד שמי ממך? הלא ידעת, אם לא שמעת, את שם יורם האלוף? ראהו עתה נצב בעניו ומרודו נגד עיניך!”
ואמנון שם עיניו עליו ויחרד ויתר ממקומו, ויחורו פניו וכחו עזבו כמעט. מעיו המו לאיש, אשר ירד פלאים מראש הרים אל מעמקי ים צרה, ולבו חרד מאבי עזריקם צוררו. ויאמר לו יורם: “למה זה נפעמת ולמה תשתומם? הלא אדם ערום יולד ואלהים ירוממהו אף ישפילהו”.
ויתאנח אמנון ויאמר: “מה נמרצו אמרי ידידות נפשי, באמרה אלי: ,מי גבר יראה חיים ומות כרגע ורוחו תכון בקרבו'. אף אנכי רואה הפעם מרום ושפל, על כן תפעם רוחי ויפוג לבי. האתה זה יורם האלוף, אתה, אשר שמך וזכרך נודע בשערים?”
וישאלהו יורם לשלום ידידיה עמיתו ולשלום עזריקם בנו ולשלום אבישי וסתרי. ויספר לו אמנון את אחרית מתן, וכדברו על אודות ידידיה לא יכול למנוע קולו מבכי, ותהי זאת לפלא בעיני יורם.
עודם מדברים ובוכים, והנה בעל הכרמים בא, וידבר אל יורם יונית לאמר: “הלבעבור זאת שמתיך פקיד על בני יהודה להמס את לבבם ולהרפות ידיהם מעבודה?” – ויגער בו ויאמר: “אתה תערוב את האנשים האלה, ומידך אדרוש עבודתם”.
וילך יורם אל מעשהו, ואמנון גם הוא שב אל מלאכתו.
ויהי ממחרת ואמנון השכים לכרמו בשממון, כי הוכה בקדחת. הבוקר היה בוקר לא עבות, אך טרם נכון היום התנשא רוח ים ויעל נשיאים מקצה ארץ ויתקדרו שמים מאפסים. ואמנון יושב בתמהון לב על ראש הפסגה, ועיניו נשואות לשמש, אשר הביט עליו כמתעתע, ויען ויאמר:
“אתה המאור הגדול לממשלת היום, שמש נעים, עד נאמן לי בשחק בברית עם תמר! הלא כעינַי כעיני תמר צופיות אליך לעת הזאת, ולנוגה זרחך תלך מעדנות על הר הזיתים לחזות בנועם מוצאך. הביאי לי תקוה בקויך ומרפא בכנפיך, הגיחי אלי בקרנות ישעך, נעימות אמרי תמר הביאם לי חמים, כעת צאתם מבין שפתותיה שושנים, השמיעיני את קולה לאמר:,קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים!' זרחי, שמש צדקה, על עיר אלהים והוציאי לאור צדקתי נגד תמר. אויה לי, כי גערתה מלאתי, וה' לא יאיר פניו אלי. ומה לי אור שמש? לאורו אראה את מזורי, אביט עמל ותלאה. אספי, שמש, נגהך, הסתתרי בערפל כאשר נאסף שלומי וכאשר נסתרה דרכי מה'. מנעי, שמש, מארץ אורך כאשר מנעה תמר אור פניה ממני, וקדר היום על תבל וחשכו ירח וכוכבים ודעכו כאשר דעכה נרי. נפול יפלו מאורי אור ממכון שחקים כעלי אֵלה ואלון בשלכת, וישתפכו כאבני אופל וצלמות על אדמה, ונאסף שלום, ונאסף שמחה וגיל, ונהפכה אהבה לאיבה, חנינה לשנינה, צדקה לזעקה ותבל לאבל. וסכסך אל זועם אש במים ומים ביבשה, ונלחמו השמים בארץ, וארץ תתקומם לכל היקום עליה. ונשאר בשחקים שֵמה, ושאיה תבעית ארץ! כי הנה בְצָעָה אל בראשה, על כן יתפלצון עמודיה. מה ראש עפרות תבל? הלא ציון. ומה מוסדי ארץ? הלא ירושלים, חולי, ארץ, בנפול עתה מגדליה ביום רעש ותרועה. רגזו, שמים, כי נעו אמות הספים במעונה אלהי קדם, מעון אור עולם; הנה הלא הוכה שאיה, על כן חשכה עיר אלהים, ויושביה כצללים נהלכים ברחובותיה לנוגה ברק חניתות, לאור להט חרבות מרוטות וחצים מעופפים על כנפי מות. מה נורא הרג רב! כי פרצו בני אשור ועילם ויעברו שערי ציון, רמסו, טרפו רחליה הנאלמות, ונצח יהודה הִזוּ לארץ, ויֵז נצחה עד לב השמים, ויהפך הריח לדם ויאדם פלג אלהים, נחל השלוח. הה! חזיון נורא, חזיון משמות נצח. הה, ארץ הריסותי! כל הֵרע אויב בך, תם ורשע הוא מכלה, כי זעם אלהים מטה ביד אשור, ורצץ בו ראש הולך תמים ומחץ קדקוד מתהלך באשמיו; שוד משדי לא יבדיל בין טוב לרע, צדק ורֶשע יחדיו יטאטא במטאטא השמד”.
ויורם עמד מאחריו ולא אבה להפריע אותו ממרי שיחו ושרעפיו השתוללו בחומו, ויוסף לדבר בתמהון לבו לאמר: “אויה לי, אמי! אחותי! אנה באתן? איה עזבתיכן? אל תלכנה בתופת, שם גיא הרגה ושם יזובו מדוקרים, צבורים כדומן על פני האדמה. לכנה ועלינה על הר בית ה' והעריתן את נפשותיכן על מזבח ה' ההרוס. מהרנה, פן יגירוכן צרים על ידי חרב. הס, ים שואן! כי קול נהי נשמע מציון, קול אנקת חללים מהר הזיתים, כהר פרצים נדמה. אויה לי, הלא חיתי ישבה בו. השמיעיני את קולך, תמר, יונתי יחידתי. אללי לי! אין אומר ואין דברים, כי עיפה נפשך להורגים, ממרחקים אקראך, ואַת מתבוססת בדמיך. אתך יתגולל תימן בדמו גם הוא. בושי, חמה, אנה תפיצי אורך? קומי, אחותי, נפול יחדיו על חלליהם ונבלול דמנו בדם הנאהבים והנעימים האלה: החיים הפרידו בינינו והמות יאספנו”.
ולא יכול אמנון דבר עוד, כי התעלף ויפול על יצוע הדשא, אשר ישב שם. ויחרד יורם ויחזק בו ויאמר: “מעי המו לך, עלם נחמד, לבך תועה ושומם ופיך יביע חזיונות וחלומות נוראים. קומה ואשכיבך על ערש דוי, כי יצוריך כמו יתמוללו ונשמת אפך כלבת אש. פרח נחמד אף נעים! ארורים האנשים, אשר קטפוך מאדמת מטעך בידי רשע”.
כדברו זאת לקחהו בין זרועותיו וישכיבהו בסוכה אשר בכרם. ואמנון התעורר מעט וירא את יורם נצב עליו, ויאמר: “חוסה, אדוני, כי אומלל אני!”
ויאמר לו יורם: “השקט, עלם יקיר, כי כבני אסעדך על ערש דוי ואכלכל מחלתך”.