פרק כ"ז

ותמר לא נתנה פוגת לה גם היא, ותבך לאמנון יומם ולילה. ויהי בארבעה עשר לחודש האביב וסתרי בא אל חדרה בבוקר, וימצאנה סופקת כפיה ומתופפת על לבה, ויאמר: “הן נוראה המבוכה בעיר אלהים, הקיפה הזעקה את כל גבול יהודה: בכי, איפוא, ליושבי ציון ולא לאמנון, היושב עתה במנוחות שאננות על אדמת נכר”.

ותמרר תמר בבכי ותאמר: “בכה אבכה להולך, אשר לא ישוב אלי”.

ויאמר לה ידידיה: “למה, בתי, תעוררי רפאים, תעירי אהבת שוכן עפר? הן אנחנו הולכים אליו, והוא לא ישוב עוד עלינו; בכי לחיים, אשר חייהם תלואים למו מנגד, ואל תבכי למת”.

– ומה זאת? – שאלהו סתרי.

ויאמר לו ידידיה: “במתים נחשב אמנון, כי נגזר מיד אשור. הן תמול בא אלינו פליט מגבעת שאול ויספר לנו לאמר:,ראה ראיתי קציני ירושלים אסורים מקשת, ובהם עלם יפה עינים, קווצות תלתליו שחורות כעורב, עלם זך משלג, צח מחלב, אשר עברה חיתו בשלח'. ואנכי לא אנכר אותותיו, אכן אמנון הוא, ומיד אשור נגזר, אך הלא כהנה וכהנה שכלה חרב אשור, ולמה, בתי, תבכי לאחד? נשי יורד בור, כי לא ישוב עוד אליך”.

ויאמר סתרי: “ומי יודע? אולי עלם אחר ראה הפליט כדמות אמנון ובתבניתו. אך הלא אחת היא משתי אלה: אם מת אמנון, הלא לשוא תבכי, תמר, ואם חי הוא, הלא יש תקוה לאחריתו, ישוב אליך ביום ישועה. מנעי, תמר, עיניך מדמעה, קוי לה' ושכחי את אמנון בימי מבוכה”.

– לא, – ענתה תמר – לא אשכח את אמנון לנצח; גם ביום מלחמה ותרועה, גם ביום רנה וישועה, גם בהקיץ גם בחלום לא אשכחהו. אללי לי, כי נפעמתי מחזות קשה בתנומות עלי משכב, והחלומות לא שוא ידברו. שמעו ואספרה:

“תמול בלילה עליתי על ערש יצועי ברוח נשברה ואישן בלחץ לבב. ובחלומי, והנה המלך חוגר חרבו על ירך, שארית צבאותיו, אשר נאמנה עוד רוחם אתו, ערוכים ברחוב המזרח לצאת לקראת נשק ועוטרים אותו, ועיני חזקיהו דלו למרום ויורדות כנחל דמעה, עיניו נשואות לה' ובפיו דבר לאמר:,אנא ה'! הבט משמים וראה מלך יהודה נודד מכסאו, מעירו, לערוך מלחמה במתי מעט את מלך אשור, אשר רבו אדיריו ככוכבי השמים. עליך אעזוב את העיר הזאת, נשיה, בניה וטפה, זקניה, אלמנותיה ויתומיה, יחסיון־נא בסתר כנפיך אלה עניי הצאן. אנא, שומר הברית! אל תאבד ניר לדוד וגנון באברתך על סוכת שלם'. ועיני אנשי הצבא ירדו פלגי מים כדברו זאת, ובקול בוכים קראו לשלום לעיר האלהים, למעונה אלהי קדם ולנשיהם ולבניהם, אשר באו לשלחם. והנה מן המחנה יוצא אלי אמנון חכליל עינים, חגור חרב, מחזיק מגן וצנה, רוכב על סוסו, אשר עור האריה פרוש על גבו, והוא כגבור הודו במלחמה, ויקרא אלי לאמר:,שלום, שלום לך, תמר יחידתי! גם המות לא יפריד ביני ובינך!' זאת דבר והנה הוא חמק עבר, ואנכי, נפעמתי וכנטועה במסמרים עמדתי משתאה ושוממה, חפצתי לדבר ולשוני לחכי דבקה, רציתי לצעוק, והנה נאלמתי דומיה; וכפנות המחנה ללכת, התפתחה לשוני ממסגרותיה, ואשא קולי ואקרא:,אהה, מחמד לבי! אלוף נעורי! אנה תלך, ואיככה תעבור את מצות ה'? הן ארשתני ולא לקחתני עדנה, שוב והיה נקי לביתך'. ואלך אחרי המחנה, הלוך ובכה, הלוך וקרוא: אמנון! אמנון! בכיתי, צעקתי ושומע לא היה לי עוד. ואבואה עד שער הפנים. חפצתי לצאת את העיר והשוטרים הניאוני. הוכן הסוכך ונשי ציון עלו לגגות ולחומות, כולן הומיות כבנות יענה ומתופפות על לבותיהן. גם אנכי עליתי על מגדל הצופים. משם ראיתי את כל מחנה אשור ונבהלתי, סמר בשרי מפחד לקול מצהלות אביריו. אנכי עמדתי שם ורוחי היתה מרחפת על דגל מחנה יהודה, אשר ראיתי מתנהג בכבדות. כנפץ ברד התנקשו רמחים וכדונים, חצים ובני רשף עפו על כנפי מות. המלחמה כבדה אל יהודה וחלליהם הוצעו על שדה קטל. פתאום והנה קול ענות גבורה ושאון תרועה נשמע ממחנה אשור לאמר: מלך יהודה נשבה חיים! והנה שארית יהודה הפכה עורף, כשיות נדחות נסו, כשלו, נפלו איש על אחיו וצבאות אשור דלקום כזאבים מאחריהם, ורעם שרים שואגים ככפירים:,עורו! עורו! בני אשור ועילם, עלו הררי ציון, ערו, ערו עד היסוד בה! הכו, שחתו באש ובחרב!' ובמבוכה הגדולה ובמבוסה הנוראה חזיתי את אמנון נרמס בשער, אף שמעתי אנקת מותו. אז אמרתי: אקפצה מעל ראש המגדל ואדכא את חיתי יחד, ואיקץ והנה חלום. עוד חרדת אלהים עצורה בעצמותי, ורוחי שוממה בקרבי מן החזיון הנורא. הן לא אחת אני עלי תבל וכהנה ראו עיני בשבט עברת ה', אך אשר אחזה לי אני, כי חפץ ה' להפליא עלילותיו עמדי, ומיום דעתי את אמנון גם שמחתי גם תוגתי מוזרות לאוזן שומעת. אל־נא, אבי, אמי וכל מיודעי יחד, אל־נא תאיצו לנחמני, כי לא אשכח את אמנון לנצח; גם ביום מלחמה ותרועה, גם ביום רנה וישועה, גם בהקיץ גם בחלום לא אשכחהו”.

ויאמר סתרי: “כי יפלא החלום בעיני תמר, בעיני לא יפלא, הן כמונו כמוה חרדה היא לרגעים על אדמה, הרוגזת תחת יושביה בימי מהומה ומבוכה, ועתה בשורת האיש מגבעת שאול הוסיפה לדכא רוחה על אודות אמנון. הלא חזיון לבה חזתה בחלום, זולת זאת אין דבר”.

– כן אחזה לי גם אני, – ענה תימן – הן לבנו יהגה אימה מחמת המציק, גם אזנינו תשמענה כל היום קול שאון מהיכל ה'. קול תרועת הלוים, אשר יריעו בחצוצרות מעת בוא הצר הצורר עלינו, והחלום בא ברוב ענין לספות מראה עינים על משמע אזנים".

– ומה אחריתנו? – שאל חננאל.

– יש תקוה לאחריתנו, – ענה סתרי – שמעו־נא אשר דבר בן אמוץ בקדשו לאמר: “באש נשפט ה' ונשמת אפו כנחל גפרית תבער במחנה אשור, סופה ולהב אש אוכלה מנת כוסם. לא תֵרָאה אבחת חרב ולא ישָמע קול רעש כידונים, כי מקול ה' יֵחת אשור, ומגערתו יבהל; מוקדי עולם, מהם יגורו חטאים וירעדו חנפים, וצדיקים יחסו בה' ובצל ידו יחָבאו עד יעבור זעם, לערב תוחל ציון ולפנות בוקר יעזרנה אלהים ויודיע את אשר לו, כי קדוש יאמר לכל הנשאר בציון”.

וצבאות אשור נחו שקטו בטח ככפירים סביבות עדרי צאן, כי מי ישדד רבצם? השמש ככדור אש נשקעה בים האחרון, התחבאה מפני בלהות הנשף הנורא, והירח נהפך לדם על הר הזיתים; וַיַאת לילה, ליל התקדש הפסח, מועד מזכיר גבורת ה', אשר עשה בשדה צוען. אך אהה לנשף חשקם, כי היה לחרדה! שרידי ציון, נוגי ממועד, באו בחדריהם ונפשם בכתה במסתרים מפני זעף ה'. גם הכהנים בכו בין האולם ולמזבח, ספדו ויילילו מר, כי שבת משוש חגים. המלך השליך פאר נזרו וילבש שק ובן אמוץ שפך שיחו לפני ה' לאמר: "חזה ציון, קרית מועדנו! בחוצותיה יליל ישימון, הרריה שוממים, חומות ירושלים אבלות והיכל קדשך נמוג. חזה ציון, קרית מועדנו! אך מגור מסביב, אך זועה בפנת יקרת, שאגת צוררים תחת המון חוגג וקול באי מועד, שאון תרועת זרים תחת המית נבלים, כנור ועוגב מעוברי בסך אל בית אלהים, ודמעת נדכאים תחת נסך יין. עורי, עורי, זרוע ה' עורי אל חוסיך והתעוררי על צריך. אביר יעקב! צא מחביון עוזך, הראנו תגרת ידך בשדה צוען

ומטה עוזך על הים. מה נורא אלהים, בקומו למשפט! ומה נאור ואדיר, בלבשו נקם! רב העליליה יתן אות וכל תולדות השמים והארץ עזבו משטרם, חלפו עברו חוקות עולם. להגה מפיו יצא יתלכדו אש מתלקחת וקרח הנורא ויתכו כמים ארצה. לפנים רכב אלהי המשפט על מרכבות ישועה, וחומר מים רבים נצב לפניו כמו נד; גער בתהומות וירגזו לקראת בני חם. עתה למועד הזה בא, בסופה מרכבותיו וגערתו בלהבות אש, שרפים ממעל עפו וידאו על מחנה אשור, סופה וסער מתחולל היה מעופם, ובמוטות כנפיהם הפיחו מוקדי עולם ויהי רוח זלעפות; המה שטו עברו וישאירו אחריהם מהומת שקט, דומיה נוראה ותרדמת מות. אך רגע זעם ה' – וצבאות אשור היו לשרפה, מאכולת אש".

וכמו השחר עלה לגלות סוד אלוה, הצפון בחיק עלטה, עוד ממשלת היום וממשלת הלילה נלחמים, מבלי דעת למי יאתה להודיע מעללי יה, והיושבים על החומה הקשיבו אל מחנה אשור, והנה אין קול ואין קשב, אין אומר ואין דברים. וישאו הצופים קול וירונו במרום ציון לאמר: “עורי והתעוררי, עיר אלהים! כי נרדמו צריך; פצחי רנה וצהלי, כי צורריך נאלמו דומיה; ימין ה' עשתה חיל כימי מצרים, הכניעה שאון זרים, הפכה עליהם לילה ותדכאם לפני עש. בת ציון! לבשי עוזך, כי שונאיך לבשו בושת, מציקיך עוד אינם. חָגי, יהודה, חגיך!”

עברו בעותי לילה, השמש הופיעה בקרני ישע והוד על עיר דוד ותבא בכנפיה מרפא לנפשות יושביה. עזב החולה את ערש דוי ונגוע ברעב נטש אוהל עוני, מחזיקי בפלך השליכו משענתם, פסחים דלגו כאילים ונכשלים אזרו חיל. כל הכתוב לחיים בירושלים יצא אל מחנה אשור, והנה העמקים, אשר מלאו רכב ופרשים, היו עמקי פגרים, ואשר היו למו ידים שללו ויבוזו בז למרבה.

ועיר אלהים הנבוכה היתה לקריה עליזה, כי ברא ה' את ירושלים משוש, והנה צהלה ושמחה בישע נפלאותיה ובחג מועדה תודה וקול זמרה בהר קדשה, וששון ושמחה על כל מקראיה, נשכח כל עצב, נסו יגון ואנחה.

ותמר גם היא עלתה עם נעמה ופנינה על הר בית ה' ותאמר: “אנא, אל עושה פלא, יחיה־נא מֵתִי וישיש את עמך משוש”.

– נחמו־נא גם אנחנו, – ענו נעמה ופנינה – נחמנו, אל משלם נחומים לציון ולאבליה.

ותרצה נגשה אליהן ותאמר: “הן חלה ציון גם תלד את בניה. אך טוב אלהים לקוָֹיו ובו נשים מבטחנו, כי יַראנו את אמנון”.

וחזקיהו אסף לפני שערי ירושלים את שרידי שבויי מצרים וגלות כוש, אשר נהגם מלך אשור, וידבר אליהם לאמר: “הנה פרק ה' עול אשור מעל צואריכם, נתקו מוסרותיכם וחבליכם, דעכו כפשתה מאש קנאת ה' צבאות, אשר קנא לציון, אך לא עת דבר שפתים היא לספר מפעלות אלהים, בעת אשר יגידו שמים צדקו והאדמה תפצח רנה, כי כָלה רומס מעַוֵה פניה. לא עת משמע אזנים היא, בעת אשר עיניכם הרואות נפלאות אלהינו, רק דור אחרון, עם נולד, יטה אוזן לשמוע את אשר נראה אנחנו למראה עינינו. הביטו, איפוא, פליטי הגוים, והתמהו תמהו! ראו פגרי בני אשור ולוחמי בני עילם כגללים על אדמת יהודה! מה היה לך, חולש על גוים? כשודד לילה באת וכגנב נחבאת לברוח, בזרוח לנו שם ה' שמש צדקה. אתה מפץ כל הארץ! מפניך נעו אלהי העמים, אלילי חמת וארפד, כרכמיש וכלנה, וקרן מלכיהם לעפר גדעת; הניפות ידך גם על בת ציון, צבי ממלכות, וידך לא שבה עוד אל חיקך. גם אתם, גבורי חילו, שרים וסגנים, מלכים ורוזנים יחדיו! כנשרים דאיתם מרחוק על בית ה', לא ישנתם ולא נחתם, עתה מגערת אלהי יעקב נרדמתם. עיפים הייתם, עתה תנוחו על אדמת יהודה מנוחת עולמים. ועתה ראו, פליטי הגוים, והגידו באיים מרחוק, כי חזק אלהי יעקב”.

ויענו פליטי הגוים ויאמרו: “אך בך אל! אך בציון גדול שמו! לה' הגדולה והגבורה, תפארת והוד למקדשו וצבי לצדיק!”

ופליטי הגוים השמיעו נפלאות ה' עד אפסי ארץ ויגידו צדקתו באיים רחוקים. והנה מכנף ארץ זמירות נשמעו ויושבי קצוות הריעו לאלהים בציון, לאומים רבים חלו פניו במנחה וישלחו מגדנות ומתנות אל חזקיהו. הממלכות אשר מעבר לנהרי כוש שלחו בים צירים ומלאכים קלים אל עם נושע בה'. ובת צור גם היא חלתה פני אלהים במנחה ותבא את נדחיו אשכר לציון. כל אשר בשם ישראל יכנה, כתב ידו לאלהי יעקב ויאמר: לציון אני!

והדורם היה בין מלאכי צור וצידון, אשר קדמו פני אלהים במנחה. ויסר אל בית ידידיה לדרוש את שלום אמנון, וימצא את תמר נעצבה לדודה כי נפקד, ויספרו לו כל בית ידידיה ככל אשר קרה את אמנון. וישום הדורם וישרוק.

ויאמר חננאל: “לו הביא לי איש את אמנון, כי עתה את כל הוני נתתי לו”.

ויאמר הדורם: “אנכי עברתי ארחות ימים לעת הזאת, אפגע באניות ובספינות, בצנות ובכלי גמא, הטשים כנשרים על מים אדירים:כולם נושאים נדחי ירושלים ונודדי יהודה. אין רוח קדים ואין סערות תימן, זולתי רוח צח נושבת על ים שוקט להביא נדחי יהודה באניות רנתם ירושלימה. ועתה הנני שב אל ארצי ומגמת פני לשבת באניתי לסחור את איי יון הרחוקים וללכת תרשישה, ואנכי לא אשית לב למרכולתי, כי אם אוקיר איש יהודה מפז ונדחיה אבקש כמטמונים באשר אמצא, ולו יַקרה ה' לפני את אמנון, כי עתה אביאהו כאשכר הלום, לא בכסף ולא במחיר, כי יקרה נפשו מאד בעיני”.

ותמח תמר דמעתה מעל פניה ותאמר: “כן תיקר נפשך, הדורם, בעיני ה', והביאות את אמנון, והשיבות אותו גם עתה מאשר הוא שם כאשר השיבות אותו מנינוה, ומה יעלוז לבך אז, בראותך המון אנשים עוטרים אותך ומברכים את שמך על הטוב אשר עשית, וברכתי תבוא לראשך והשיגתך כל ימי חייך”.

ויאמר הדורם: “את אשר לי לעשות אעשה, ואַת חלי את פני ה' והצליח דרכי, כי נוטה ה' בימים האלה כנהר שלום ליושבי ציון”.

ויברכו בית ידידיה את הדורם ויתנו לו משאת ומנחה, וילך מאתם וישם לדרך פעמיו.